פסטיבל צוללן

פסטיבל צוללן, בימי המגיפה, פיתח את מחשבת ההתלהקות כפעולה של הישרדות המעשה האמנותי. העמדנו מחשבה שניסתה לעבור דרך ולהמשיך מעבר לחיינו הנפרדים כל כך. האמנו שעלינו להתנסות בלהקה, שמעמידה ערך שהוא מעבר לאינדיבידואליות קיצונית, ומציגה אירוע של חתימה מורכבת שלו שותפים רבים.

כעת, כאשר קולות קולקטיביסטיים-דכאניים סביבנו תופסים את הבמה, עולה פתאום הצורך להגן על מחשבת-האני ולא רק לקטרג נגדה. זה לא שעלינו לחזור להעצמה שטוחה של הקול האישי, אלא להציע איך מעשה היחיד יכול לבטא (שוב) את המשותף, ולהפוך כלי מעצים עבור הלהקה.  עלינו למצוא דרכים להפסיק להכחיש שגם אנו סובלים מתסמונת תרבותית ממאירה אשר כובלת אותנו ולא מתירה לנו לשנות את המציאות העגומה של ההווה והעתיד.

עלינו לזהות אילו שקרים היכו בנו שורש, למשל, שצריכה היא בחירה, או שדמוקרטיה היא שוק חופשי. אבל עם זאת, אל לנו להרפות בכזו קלות מנפלאותיה של החירות. איך נוכל להגן על עצמנו מפני הקבוצתיות המאיימת של הדת והשמרנות, ובה בעת לא להיות כלי ביד תאגידים? כיצד נגן על עצמנו מבלי לקדש באופן עיוור את צורת חיינו?

הצעתנו לעת עתה, להפסיק לראות את עצמנו כצרכנים אשר מתוודים על חטאיהם וגם לא כאזרחים מרוצים מהישגיהם. כי אם כיחידים נבוכים ומבולבלים, שצריכים להתמודד דווקא כעת, בזמן החירום, עם האפוריה (aporia) אשר התרבות המשותפת שלנו הגיעה אליה.

הפסטיבל מזמין אותנו להתכנס יחדיו, לצלילי מוזיקה, מסיבה וקונצרט, כאשר תערוכה של סולואים תגיח מתוך המרחבים בהם אנו מתכנסים כחברים – רחבת הריקודים והחלל הגלרי. כל סולו לוקח על עצמו את המשימה הקשה להתמודד עם פרדוקסים שונים שהאידיאולוגיה של תרבותנו הביאה אותה אלינו. מיניות, סיפוק, פריון, כנות, מימוש עצמי, עתיד – הפכו למושגים שאנו חווים נוכח המופע הסתירתי והקונפליקטואלי שלהם בחיים של כל אחד מאיתנו. יחד הסולואים הם פסטיבל, שמציג אירוע משותף של התמודדות וזיכוך הדברים שעלינו להתגבר עליהם יחדיו, וכל אחד לחוד.

נראה שבימים אלו, בהם מדינתנו אחוזה על ידי חזון משיחי, עלינו לבדוק איש-איש נחלתו. מהו המצב של אותה ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה שעל אודותיה אנו צורחים ברחובות? כיצד תרמנו אנו לאובדנה?

ניהול אומנותי: עדו פדר; מנכ״לית:  אנה ויסלברג; הפקה: סיגל דהן; מייסד: משה שכטר אבשלום; סושיאל: עומרי רוזן ואופק סעדי; עיצוב גרפי: גיא לוי; עיצוב תאורה: עודד קוממי; עריכת טריילר: טל גלאון

אמנים משתתפים:

קימ טייטלבאום, זוהר שפיר, בשמת נוסן עם בן גרין ושי קוקוי, שני ארזי, צוקי רינגרט, דור פרנק ונועם בן ישראל, אור אשכנזי, קובי סויסה (רומן נפלי), גל לוינסון, אנה ווילד, דני נוימן, DJ DEETROITTT & DJ DROOL.

מופעים:

אבן אודם

קימ טייטלבאום בשיתוף זוהר שפיר

18-19.10 ב- 21:00

גלרית שלוש, הצורפים 15

60 דק, 90 ש״ח

ביצוע: זוהר שפיר וקימ טייטלבאום

ביצירה אנו מפתחות מרחב מוסיקלי המשתמש ב 'השירים הפרסיים' מאת קת'י אייקר. שירים של ילדה/זונה הנעולה בחדר על ידי הסרסור שלה שמלמדת את עצמה פרסית, ומתוך לימודיה מופיעים שירים. באמצעות הטקסט אנו מסוגלות לקיים את ג'ני סמית', הילדה שבטקסט וקורותיה, אך בו זמנית להתרחק ממנה ולנוע למרחבים בהם דמויות נוספות מופיעות. דמויות הנתונות במצבים בלתי צפויים של תגובה לפעולת הצצת הקהל בהן, שמהוות חלק אינטגרלי ממהלך מוסיקלי ופרפורמטיבי שלם.

קימ טייטלבאום הוא יוצר מחול המשתמש במדיומים שונים כהרחבות ותוספים לשיח על הגוף האנושי. ביצירותיו קימ מתעניין בטאבו ובאופן בו אמנות יכולה להוות כלי להתנגדות ושינוי טרנספורמטיבי. קימ יצר את העבודה Main Heroine בהזמנת פסטיבל 'צוללן' ואת הסרט 'בנות ערביים' (2021). את הוידיאו 'Braiddotti's Pussy' בהזמנת המרכז לאמנות דיגיטלית ואת הסולו 'Pretending to Give In' באינטימדאנס 2022. בשותפות עם הכוריאוגרפית מורן יצחקי אברג'ל יצר את העבודות: 'עשתורת' (2015 ו 2019), 'אטיוד לגוף ולשליטה' (2016), 'ז-ע-קיק' (2017) ויחד עם מורן יצחקי אברג'ל הקימו את פרויקט 'כלי עבודה' סדנת מחקר עם מבוגרים בעלי אתגור מנטלי התפתחותי הפועלת מ- 2017 בתמיכת משרד התרבות, מרכז כלים ועיריית בת ים. כמבצע הופיע עם מיכל סממה, ענת דניאלי, סיגל ברגמן, שרון צוקרמן, איריס ארז ועוד. הוא בוגר התכנית ללימודים מתקדמים במוסיקה במוסררה, התכנית לכוריאוגרפיה של 'כלים' וביה"ס לתיאטרון חזותי. למד מחול בבת-דור באר שבע ובסדנא בגעתון. הוא מעצב תלבושות ובמה למחול.

זוהר שפיר היא מוזיקאית ופרפורמרית העוסקת במרחבים שבין נוסטלגיה, דה-קונסטרוקציה ומוזיקת פופ. תהליכי יצירתה כוללים הלחנה ועיבוד בעזרת טייפים, חומרי ארכיון וכלים אלקטרוניים שונים. במקביל לפעילותה בתחום המוזיקה הניסיונית, מוציאה שפיר לאור אלבומי פופ בעלי סאונד ייחודי תחת השם ניקו טין ועד היום הוציאה 4 אלבומי סולו במסגרת פרויקט זה. שפיר היא בוגרת בית הספר לאמנות ומוזיקה חדשה מוסררה, הייתה חברה בהרכב האלקטרו-פופ "ק. ג. בייבס" ובהרכב המוזיקה הנסיונית "קאסקס ויבראטו". היא משתפת פעולה באופן קבוע עם בן זוגה המוזיקאי אלכס דרול, ושתפה פעולה עם אילן וולקוב, מאיה דוניץ, יוני סילבר, אדם שפלן, ענת פיק, מיכל אופנהיים, יעל ברולסקי, מעיין צדקה ועוד. בשנתיים האחרונות שפיר מלמדת פיתוח קול באופן פרטי מתוך התייחסות לגוף ולתנועה המסייעת לקול להיבטים הרגשיים של הפקת קול כדרך לשכלל ולפתח את המבע הקולי.

צוקי רינגרט בצילום מאת פיליפ סרו

PARTY SCENE #1

19.10, 22.10 ב-19:00

מרכז קהילתי שלוש 19, כניסה מפארק המסילה

240 דק, 100 ש״ח

תערוכת סולואים בהשתתפות: בשמת נוסן עם בן גרין ושי קוקוי, שני ארזי, צוקי רינגרט ו-DJ DEETROITTT & DJ DROOL

חלק מהמופעים כוללים עירום

נפגש על הדרך, במקום שהוא בין מועדון לתיאטרון, בין סוזן דלל לפלורנטין, על המסילה. נהיה בכמו-רייב, נשתה אלכוהול, וניתן לתערוכת סולואים להגיח. כל סולו (לפעמים דואט שמרגיש כמו סולו) לוקח על עצמו את המשימה הקשה להתמודד עם פרדוקסים שונים שהאידיאולוגיה של תרבותנו הביאה אותה אלינו. מיניות, סיפוק, פריון, כנות, מימוש עצמי, עתיד – הפכו למושגים שאנו חווים נוכח המופע הסתירתי והקונפליקטואלי שלהם בחיים של כל אחד מאיתנו. זהו אולי טקס פרידה תיאטרלי מאירוע המועדון, וההנאה הגדולה מלהיות ״לבד ביחד״. בה בעת, זהו ניסיון להביע משאלה משותפת לעבר סצינה מסיבות לא מוכרת עבור האינדיבידואל ולהקתו.

אנחנו ממליצים להגיע לכל האירוע… תינתן גם כניסה במהלכו (אולי תצטרכו לחכות קצת…)

פירוט על היצירות המשתתפות ב-PARTY SCENE #1:

דוגרי

בשמת נוסן

רקדנים ושותפים ליצירה: בן גרין, שי קוקוי

עיצוב פסקול: מתן דסקל

עיצוב תלבושות: קובי סוויסה

המילים הן שכבה אחת אך המשמעות היא בגוף, ברנדומלי, במחווה, בשטף, בחשיפה, בדחיסות. שטף של כנות, מופע של תשומת לב שמסיח את דעתנו מלהקשיב באמת. זה דואט, שני סולואים, צ׳ט מצער.

בשמת נוסן (1984) היא כוריאוגרפית ורקדנית. ביצירותיה היא נמשכת ללא טבעי, למוגזם ולמסוגנן ושואבת השראה ממדע בדיוני, קומיקס ואמנות סוריאליסטית. רקדנית לשעבר בלהקת המחול בת שבע ולהקת המחול של ענבל פינטו ואבשלום פולק. מנהלת הכשרת מורים בגאגא. עבודותיה הוצגו בין היתר ב׳הרמת מסך׳, ׳חשיפה בינלאומית׳, ׳פסטיבל צוללן׳ ובפסטיבלי מחול בינלאומיים באירופה וארה״ב.

אישה נופלת על סף הגבר

שני ארזי

יוצרת: שני ארזי

מוזיקה: מיכאל אדוארדס

ליווי אמנותי: עידו פדר

עריכה וניהול חזרות: ניצן שפרן

רקדניות שותפות: אביב קשת, בר אלטרס, גל שוהם, סופיה גנדלמן, מיקה צור, ניצן שפרן, אלה אלטרס, הילה ונציה

"אישה נופלת על סף הגבר" היא עבודת פרפורמנס החוקרת במובן הטכני בניית סולו דרך עבודה עם גופים שונים ומגוונים במרחב הסטודיואלי, והעברת התכנים הכוראוגרפים שנבנו מראש עבור גוף מקורי של רקדנית/לא רקדנית שותפה, לגוף הכוראוגרפית- שהופכת להיות בסופו של דבר ה"לא רקדנית" המבצעת. בתחום התוכן, העבודה מקימה יחסים זוגיים מאפס, מדברת לכל אורכה על המושא הגברי של האישה. המחקר הגופני והמחוות התאטרליות מבוצעים כהקדשה נפשית אל הגבר המיתי. מחזור החיים של העבודה הגופנית מסתיים במציאות. במוות הגבר האהוב שאין לו עתיד, שלראשונה נחשק כמושא פיזי, הקיים, בר ההגשמה. המוות של חוסר התפקוד הגברי מסמל מעבר הלאה. מייעד תפקוד גופני בחיים הבוגרים של המציאות.

שני ארזי (כהן), ילידת 1998, בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי שנת 2022. למדה אמנות ויזואלית ופילוסופיה במכללת אורנים בשנים 2016-2017. אמנית רב תחומית, פועלת בעיקר בשדות הכוראוגרפיה, הציור והכתיבה. בעבודותיה חוקרת תפישה רחבה על הגוף הפיזי והרוחני ומציבה את מחשבת הגוף המופשטת בתוך גבולות ברורים של חוויות אישיות או פשע אמיתי. חברה ושותפה בהקמת פנגולין- קבוצה ומגזין שירה כתובה. הציגה את עבודותיה במרכז מחול שלם, פסטיבל ספקטרום, תיאטרון הטחנה, המרץ 2, גלריה נולובז, גלריה כורש 14, פסטיבל אורקולי, פסטיבל שיח אבריק ועוד.

undefined aim

צוקי רינגרט

מאת ובביצוע: צוקי רינגרט

יעוץ דרמטורגי: ניר וידן

צילום סטילס: פיליפ סרו

ליווי אמנותי: עדו פדר

אני חי בתוך מרחב מיני, שהוא הגוף שאני בתוך שפע האיכויות, החוויות, האפשרויות החדשות, והעכבות הישנות, אני מנסה להישאר מבלי לדעת דבר. כאילו בכדי להמשיך ולגלות מחדש, ועדיין אין בי רצון להגיע להבנה ברורה מבקש להיות, לשהות. לתת להכל להתקיים עד שאי יהיה אפשר להגדיר כלום. היצירה ’Undefined Aim‘ מבקשת להוציא אל האור את הכוחות וההוויות הפיזיות אשר מתקיימות במרחב המיני, מתוך פרספקטיבה התופסת את הגוף כדבר אשר מין הוא מרכז מהותו. רוך, חופש, אינטימיות, מוחצנות, קושי, סיפוק, נוקשות, נשיות, גבריות, בלבול, כאב, שליטה, כניעה, תשוקה, חיפוש, הומור, משחקיות, שעמום… היצירה מבקשת להיות עם כולם במקביל. על אף חוסר הקוהרנטיות, ואולי אפילו לשמה.

צוקי הוא אמן המגיע ממחול ופרפורמנס, נולד ב1991 בגבעת אלה. מחזיק במלגת Studienstiftung des deutschen Volkes (מלגת הצטיינות בלימודים של העם הגרמני) בעל תואר B.A במחול וכוריאוגרפיה עכשיוית, HZT ברלין. בוגר הסדנא בגעתון והסדנא להכשרת רקדנים של להקת ורטיגו. מאז 2015 עובד צוקי כרקדן ופרפורמר עם כוריאוגאפים ויוצרים שונים, ביניהם: איריס ארז, שלומית פונדמינסקי, אורי שפיר, הילה בן-ארי, ענת שמגר, ענת דרימר, מוריץ מייצה, אן-לי אנדרה ועוד. ב-2020 החל לעבוד גם כדרמטורג ביצירותיה של אור אשכנזי: 'והרי יש לי מערכת יחסים עם השמש', 'ירח', ועם רותם ווייסמן בעבודה 'אגדה'. בשנת 2018, העלה את יצירת הביכורים שלו 'present | tense' במסגרת הפסטיבל ’מיפו עד אגריפס‘, ובשנת 2019 את היצירה ’מחווה‘ – אותה יצר עם כרמל בן אשר, וביחד הם העלו אותה במסגרת פסטיבל ’אינטימדאנס‘. באותה שנה עבר צוקי לברלין ומאז הוא חי ועובד בין ברלין לישראל.
 בימים אלו ממשיך לעבוד כיוצר, דרמטורג ופרפורמר – ביצירותיו וביצירות של אמניות איתן הוא משתף פעולה.

DJ DEETROITTT & DJ DROOL

אלכס דרול DJ DROOL AKA ויניב שרון DJ  DEETROITTT AKA   הם ד׳יגאיים מסצנת המוסיקה והאמנות המקומית המנגנים במרחבים שונים על המנעד בין ברים, קלאבים ועד מרחבי אמנות נסיונית. בפסטיבל השנה מלווים את האמנים המשתתפים באירועי ה-Party scene בעריכה מוזיקלית, ויובילו את המסיבה בתקלוט פרפורמטיבי.

שני ארזי בצילום מאת: עמית מן

#2 PARTY SCENE

20-21.10, ב-19:00

מרכז קהילתי שלוש 19, כניסה מפארק המסילה.

240 דק, 100 ש״ח

תערוכת סולואים בהשתתפות: דור פרנק ונועם בן ישראל, אור אשכנזי, קובי סויסה (רומן נפלי) וגל לוינסון, ו-DJ DEETROITTT & DJ DROOL

חלק מהמופעים כוללים עירום

פירוט על היצירות המשתתפות ב-PARTY SCENE #2:

דור פרנק ונועם בן ישראל בצילום מאת: דור פרנק

דואט עורות

דור פרנק ונועם בן ישראל

עין חיצונית: ארי טפרברג , טל יחס

דואט לגבר ואישה הנאחזים ונתלים אחד בשניה, בעזרת העור. הפרפורמרים ניגשים למחקר בעור חשוף, מגששים בידיהם על הגוף האחר בחיפוש אחר נקודת אחיזה שתאפשר להם לשחרר את משקל גופם דרכה. החיפוש המונע מתשוקה למגע וחיכוך הוא פיזי וסיזיפי מאוד. לרגעים תפיסת העצמי מתפרקת והחוויה היא של התמוססות הגבולות בינינו. העבודה עוסקת ביחסים, בתשוקה באלימות ובעדינות המגולמת בתוכם.

דור פרנק -נולדה ב1991 בקבוץ יפתח בגליל העליון. את הכשרתה המקצועית עשתה במסלול להכשרת רקדנים בניהול נעמי פרלוב ואופיר דגן. כרקדנית שיתפה פעולה בשנים האחרונות עם כוריאוגרפים שונים ביניהם יסמין גודר, איריס ארז, מאי זרחי ועוד.מתחילה את דרכה כיוצרת עצמאית, הציגה את עבודתה הראשונה בפסטיבל הקרון בירושלים,תיאטרון הבית, (יפן) ACUD, Theater X (ברלין) ועוד. לצד זה מורה מוסמכת ליוגה ולשיטת Flying Low. מלמדת במסגרות שונות להכשרת רקדנים ברחבי הארץ.

נועם בן ישראל- נולד ב 1998, גדל במלכישוע. רוקד מאז שזוכר את עצמו בית בחוץ בשדה וביער. בוגר הסדנא להכשרת רקדנים של להקת ורטיגו. כרקדן יוצר עבד עם יוצרים רבים וכיום מופיע עם להקת ורטיגו ביצרה לידת הפניקס ביצרותיו של שרון פרידמן "שייפ און אס" ו"אסטה דונדה" ביצרתם של דרור ליברמן וקזויו שיונרי "לוג אוט" ובפרוייקט SOS של יסמין גודר. יצר עבור התוכנית 1|2|3 של סוזן דלל את העבודה "ברזל 6". ועבור תיאטרון קליפה את הסולו "כיפוף"

ירח

אור אשכנזי

אבן: משה רואס

ייעוץ דרמטורגי: צוקי רינגרט

ליווי אמנותי: טל יחס, ענת צדרבאום

עיצוב סאונד: דניאלה ליונגסברג

תודות: אלון לב, ד״ר לי שגב, משי אולינקי, עדו פדר, סיגל דהאן, מרכז תרבות מנדל, CCA תל אביב-יפו.

ירח היא יצירת סולו רביעית בסדרת הסולואים שיצרה אור אשכנזי, בה היא ממשיכה את הדיאלוג האינטימי בין גופה לבין הטבע, תוך עיסוק במימד החומרי והפיסולי של הגוף. לראשונה, היצירה מעובדת ומבוצעת ע״י אמנית אחרת ומשמשת כטקס שעובר בין נשים, פורטרט של אישה בהריון. האבן, אותה יצר האמן משה רואס עבור היצירה, מנכיחה את נשיאת ההריון, את צורתו ומשקלו הפנימי של הגוף המתהווה.

אור אשכנזי ילידת 1990 ירושלים. רקדנית, פרפורמרית ויוצרת. בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, בחוג לתנועה ובמסלול לכוריאוגרפיה. כיוצרת אור פועלת בתפר שבין ריקוד ואמנות פלסטית ומתעניינת ברזולוציות משתנות של תנועה, נוכחות ורגש. יוצרת מתוך דיאלוג עם הטבע. יצרה את טרילוגיית העבודות: ״והרי יש לי מערכת יחסים עם השמש״ (2021), פסטיבל בין שמיים לארץ, ״יער״ (2022), פסטיבל צוללן, ״עץ ונחושת״ (2023), מוזיאון תל אביב לאמנות ואת ״ירח״ (2023), פסטיבל ירושלים לאמנויות. רקדנית בלהקת המחול יסמין גודר משנת 2019, פרפורמרית יוצרת בעבודותיה של האמנית הילה בן ארי, שחקנית ורקדנית במחזה ״מתאבל ללא קץ״ מאת חנוך לוין ובבימויו של ארי פולמן בתיאטרון הקאמרי, שותפה בעבודות למוסיקה ולמחול בהובלת ענת שמגר, משתתפת בעבודות מאת גיא גוטמן, איריס ארז, דניאל שופרא, תמי ליבוביץ׳ ועוד.

בין בגדים

גל לוינסון

עבודה לתיאטרון קליפה מאת גל לוינסון

ליווי אמנותי: עידית הרמן

 עין חיצונית: שרון סילבר מרת

צילום וידאו: מאי דותן, Pierre Llamas

מוזיקה: זיו בראשי, סופה מתי יבוא סופה להקת חיל הים

אני מכניסה את הראש אל עבר הפתח של החולצה. החולצה לוחצת את החוליות בצוואר שלי הראש שלי מאיים על התפרים של החולצה להקרע והעולם עוצר. מפגש בין גוף, בגד והמבט. בעבודה פרטי לבוש נבחרים לכל פריט לבוש תנועה משלו ודרך משלו לשמר את הגוף גם בהעדרו. רצף תנועות פשוטות המוכרות לנו ממרחבים יומיומיים פרטיים. ומפוח כתוספת אוויר. ביניהם אלה הנעה הדדית – לעתים הגוף משנה את צורתו של הבגד ולעתים הבגד מפעיל ומשנה את צורת הגוף. העבודה מחפשת ללמוד עוד על המבט. האם תלוי מין, מגדר, גיל, מטריית הבמה? מתי תנועה מסויימת או גוף מסוים מקבל את הכותרת של אינטימי, אירוטי, חושני? ומתי הדימוי מפסיק להיות הדימוי המוכר לנו הטעון תרבותית וניתן להביט עליו אחרת?

גל היא רקדנית ויוצרת מחול ופרפורמנס. ילידת שנת 1991. גרה ועובדת בין מדריד לתל אביב. בשנים האחרונות כיוצרת הרחבתי את העולם האמנותי שלי דרך אמניות שונות שעבדתי איתם מתחום הפרפורמנס, תיאטרון חפצים, אמנות פלסטית. כיום עובדת באופן אומנתי רחב כאשר נקודות היציאה שלי ומהות היציאה לחקר היא הגוף והשאלת הגוף המופיע של הרקדנית. בוגרת תואר ראשון במחול והוראה סמינר הקיבוצים תל אביב, תואר שני Performing Arts & Visual Culture במוזיאון ריינה סופיה מדריד. סדנא להכשרת רקדנים של ורטיגו, ביה"ס לה-קולקטיז. שיתופי פעולה עם אמניות ביניהן: תיאטרון קליפה, תיאטרון החנות, Josefina Gorostiza, לילך פנינה ליבנה, מעין דנוך, דניאל שופרא, רקדנית לשעבר בלהקה של ניר בן גל וליאת דרור. עבודותי פותחו והוצגו בפסטיבלים ותכניות רזידנסי בינהם: פסטיבל הבובות ירושלים, פסטיבל אינטמדאנס, מוזיאון תל אביב, גלריה מזו חיפה, La Térmica מלגה, Noche Scratxe ויטוריה, Espacio DT, Teatro Conde Duque

Aisle

מאת ובביצוע: רומן נפלי

זהו אוסף של פריטים בודדים, שניתן לנתק מהם את הייחודיות שלהם, ובעזרת חיבורים שונים לנבא פרגמנט של ניתוק ושל הישרדות. בתוך פנימיותו של החדר תשאל שאלה על אודות מבט בתוך ובעולם: האם יופיע ״החיוני המתורבת״? שנמצא בחוץ, בכל מקום, ומבטא את הניהיליזם. בר יין, שורה על מסך טלפון שבור, הכל נחתך ונחדר, נגינה לא נשמעת של רחמים. מגע כנפיים.

קובי סויסה (נולד ב-1988) הוא אמן ישראלי.  סיים את לימודיו במחלקה לאומנויות יפות בבצלאל בירושלים בשנת 2015. התחיל מוקדם מאוד בחקירות גוף במדיום הציור ובמהלך לימודי האמנות הצטרף אליהם בפיסול ובווידאו. יצר תערובת של חומרים מתכלים שונים כגון כוורות בטון, כיסאות גומי וקברי שיש ורוד – הבאים לידי ביטוי ביחס לגוף ולפיסול הגוף. ביצירותיו המוקדמות מפעיל אינטואיציה לארגן, לתזמר ולהציג טקסים משובשים. ממשיך להתעמק בניסוי של משחק מושגים, פעילות ילדותית וזיוף. הפעולות השונות הללו הן שמגלמות סכיזופרניה תרבותית, כסוג של מרד בסוג תהליך המוביל לביצוע.

עבודות אחרונות הוצגו במוזיאון תל אביב ומרכז לאמנות עכשווית בתל אביב.

DJ DEETROITTT & DJ DROOL

אלכס דרול DJ DROOL AKA ויניב שרון DJ  DEETROITTT AKA   הם ד׳יגאיים מסצנת המוסיקה והאמנות המקומית המנגנים במרחבים שונים על המנעד בין ברים, קלאבים ועד מרחבי אמנות נסיונית. בפסטיבל השנה מלווים את האמנים המשתתפים באירועי ה-Party scene בעריכה מוזיקלית, ויובילו את המסיבה בתקלוט פרפורמטיבי.

אור אשכנזי בצילום מאת: נטשה שחנס

חולית של אנה ווילד

21-22.10 ב-17:00

מרכז קהילתי שלוש 19, כניסה מרחוב שלוש.

50 דק , 80 ש״ח

ניתן לקנות כרטיס משולב עם אירוע ה-Party Scene ב-130 ש״ח.

מאת ובביצוע: אנה ווילד

פסנתרן: עדן כהן

דרמטורגיה: ניר שאולוף

בתמיכת הזירה הבינתחומית ופסטיבל צוללן

הספר חולית מאת פרנק הרברט בתרגום עמנואל לוטם לעם עובד

תודה ללאה סטורה, עדו פדר, עמית דרורי, מרקו מילבסקי, בסטיאן גאשה.

חולית הוא רומן מדע-בדיוני קלאסי שנכתב בשנת 1965 על ידי הסופר האמריקאי פרנק הרברט. מאז פרסום הספר ניסו רבים ליצור לו עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה, ביניהם במאים גדולים כמו דיוויד לינץ׳ ואלחנדרו חודורובסקי. עלילת הספר מתרחשת בעולם פוסט-טכנולוגי, יקום עתידני שבו טכנולוגיה כבר לא מבוצעת על ידי מכשירים, מחשבים או מכונות, אלא על ידי בני-אדם. החלטתי גם אני לתרגל טכנולוגיה-אנושית, שמהותה הוא שמירה של ידע, ונשיאה שלו אל העתיד: שינון. בגיל 32 (ל״ב) התחלתי ללמוד את הספר בעל פה, לעשות חולית משלי.

אנה ווילד (*1987 חיה בתל אביב ובז׳נבה) אמנית פרפורמנס ומיצב, בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים (2011) והתוכנית לתואר שני DasArts באמסטרדם (2015). אנה ווילד היא נערה צעירה, פאנקיסטית חיננית, אמנית למידה בעל-פה, המתעניינת בקולות, בדיבור, במילים, בארגון של ידע, באנתרופולוגיה, בהיסטוריה, במיתולוגיה, בשירה, בעיצוב גרפי, בחשמל, בבריאה יש-מאין, בניסים, במוזיקליות, בלמידה, בהבנה, במשך, במחזוריות, במעגליות, בעברית, באנגלית, בצרפתית, בערבית, בתרגום, בהדפס, בקסם, בהרפתקאה, בידידות ובכוח. ב2018 הייתה רזידנטית ב Akademie Schloss Solitude, שטוטגרט וב2022 הייתה רזידנטית בארטפורט, תל אביב. החל מ2021 היא מנהלת אומנותית שותפה של כנס הפרפורמנס בירושלים. ווילד מלמדת באולימפוס, תוכנית ליוצרים בבית ליבלינג, בבית הספר לתיאטרון חזותי ובחלקה למוזיקה חדשה במוסררה.

אנה ווילד בצילום מאת: ויטוריה סודו

נבלה

דני נוימן

22-24.10 ב-20:00

 כהן הצדוק 2 א,CCA תל אביב יפו

60 דק, 90 ש״ח

טקסט, מוזיקה וכוריאוגרפיה: דני נוימן

פרפורמרים: דני נוימן, הילה גלוסקינוס, עמוס קורמן

דרמטורגיה: מאיה ויינברג

תלבושות ותפאורה: ערן שני

תאורה: עומר שיזף

העבודה נוצרה בתמיכת מפעל הפיס, הקרן ליוצרים עצמאיים של משרד התרבות וקרן רבינוביץ׳ תודה מיוחדת ל: יעל נאמן, ארנה קזין וליאת גינצבורג.

״…סיפרתי לה שאני מנגן בנבל, והיא התלהבה ואמרה נבל זה עשוי מעץ נכון? כן, אמרתי. והיא אמרה בטח היו הרבה יערות במקום שהתחילו לנגן על הכלי הזה! והמיתרים ממה הם עשויים, היא שאלה. זה תלוי בנבל, אמרתי, אבל בנבל שלי הם עשויים ממעיים של בעלי חיים. וואו!! היא צחקה. מעיים של בעלי חיים? באמת?? אני בחיים לא שמעתי דבר כזה. איזה בעל חיים? אמרתי לפעמים סוס, לפעמים חמור, כבשים, עזים, פרות, חזירים, זה משתנה. וואו וואו, היא אמרה, וצחקה, זה מאוד חזק. זה הספיריט של החיה שמנגן איתך, ועוד מהמעיים שלה! אני צריכה לבוא אליך לשמוע את הנבל, מאוד הייתי רוצה לשמוע את הספיריט של החיה ככה…״

״נבלה״ הוא קונצרט יומני לנבל, תופי טאבלה, חליל, גיטרה חשמלית, גוף, שירה ודיבור.

העבודה מתעסקת בסובייקטיביות מקוטעת ובדיסאוריינטציה בעידן של מלנכוליית סוף-עולם. בסיס היצירה של דני נוימן הוא פרקטיס מתמשך של כתיבה תיעודית יומיומית. עבודות הפרפורמנס שלו עוסקות ביחסים שבין כתיבה לבמה ומעמידות מעין כוריאוגרפיות של שפה, מתוך משחק בין פרקטיקות של כתיבה לפרקטיקות של מחול קונספטואלי. ביצירה זו הוא עובד בפעם הראשונה מחוץ לפורמט של הסולו, בשיתוף עם פרפורמרים נוספים – עמוס קורמן ינגן על תופי טאבלה, דני נוימן על נבל, והילה גלוסקינוס על חליל וגיטרה חשמלית. העבודה בוחנת את המפגש בין האינטימיות של מעשה הכתיבה לבין הפרפורמטיביות והשיתופיות של ה״להקה״. בטקסט, במוזיקה, בנוכחות הפיזית ובמפגש בין הפרפורמרים, ״נבלה״ מחפשת נתיבי מילוט מינוריים של נחמה, דביליות, עדינות ויופי בתוך מציאות של רגש קטנוני וחרדה קיומית.

דני נוימן (1986) הוא אמן פרפורמנס, רקדן וכותב. חי ועובד בתל אביב, אנטוורפן ופריז. בעל תואר ראשון בפילוסופיה בתכנית ע״ש עדי לאוטמן באוניברסיטת תל אביב (2012), ובעל תואר פוסט-מאסטר בלימודי פרפורמנס ב-a.pass בריסל (2015). עבד כרקדן ופרפורמר עם ארקדי זיידס, תנועה ציבורית, יסמין גודר, מטה אינגוורטסן ועוד. עבודות הפרפורמנס שלו עוסקות ביחסים שבין פרקטיקות של כתיבה לבין מרחבים פרפורמטיביים ופרקטיקות של מחול קונספטואלי ומוזיקה, וכוללות את ״הלסינקי״ (2016), ״Walk in the Park״ (2019) ו-״נבלה״ (2023) – שעלו בפסטיבל צוללן.