זה לא מה שהיה

כמדי צוהריים הייתי בדרכי ל"כסית". בשנות השבעים הוא נחשב לקפה של הבוהמה, אבל בשבילי הוא היה כמו בית. הלכתי לפגוש שם את החברים הקרובים, שמוליק (קראוס), תמי היפה ועוד חברים שהגיעו לקפה באופן קבוע. לא שקבעתי איתם, פשוט זה היה המקום שלנו.

בדרך נעצרתי כדי לבחון איזה בגד שהוצג על בובה באחד מחלונות הראווה. לרגע פנטזתי עליו, אבל בסוף הסתפקתי בג'ינס הדהויים שלי, אלה עם הטלאים וסמלי השלום באמצע מלחמה על החיים המבולגנים שלי.

באחד מחדרי המדרגות הסמוכים לקפה שלפתי את העיפרון השחור והדגשתי את עיניי חזור והדגש. שחור ועוד שחור. ככה אני אוהבת. גם היום.

——————-

מרגלית אנקורי, שחקנית וזמרת, שיחקה ב"מציצים". זכתה ב"כינור דוד" על תפקידה כשילה ב"שיער". כתבה והלחינה את שני אלבומיה: "מוכרחים לזוז" ו"זה לא מה שהיה".

בספר 'זה לא מה שהיה' מפיחה מרגלית חיים בימי "כסית" וילדי הפרחים, ומתארת באופן כובש ומכמיר לב את גלגולי חייה שיש בהם גם מן החושך וגם מן הזוהר ואורות הבמה.

הייתי ילדת מוסדות עסוקה עד מעל לראש בלסדר לעצמי את החיים, כי לא היה מי שיסדר אותם בשבילי. וכשבגרתי – הגעתי ל"כסית". שם פגשתי את שמוליק קראוס שהיה חלק חשוב בחיי, ושם הציע לי אורי זוהר את תפקיד רותי, הזונה ב"מציצים" ששאלה את המשפט האלמותי "זה ילד זה?" והייתי גם שילה מ"שיער", עם צביקה פיק וגבי שושן זיכרונם לברכה. תמיד חזרתי ל"כסית" עם חצקל והאחרים שהיו לי כעוגן.

הופעתי במועדון ה"פינג'אן" בניו יורק. שם הכרתי את ליאונרד כהן ושם קיבלתי תפקיד מרכזי ב"זורבה" בברודווי. גם שלומי שבת הופיע במועדון ה"פינג'אן" ועבורו כתבתי את מילות השיר "מן החושך חזרתי" ועוד.

באותה תקופה, כשהאחות הושיטה תינוק לידיי, מרוב התרגשות לקח לי זמן לקלוט שהוא שלי. קראתי לו אדם, ונשבעתי שתהיה לו ילדות טובה משהייתה לי.

אז איך קרה שהכנסתי אותו לפנימיית "הדסים"? התשובות בספר.

*

מרגלית אנקורי, זמרת ושחקנית, זכתה ב"כינור דוד" על תפקידה כשילה במחזמר "שיער". כמו כן שיחקה בסרט "מציצים" שביים אורי זוהר ז"ל. שני אלבומיה: "מוכרחים לזוז" ו"יוצאת מהבונקר".

בספר זה לא מה שהיה מפיחה מרגלית חיים בימי "כסית" וילדי הפרחים, ומתארת באופן כובש ומכמיר לב את גלגולי חייה שיש בהם גם מן החושך וגם מן הזוהר ואורות הבמה.