יום שישי , יוני 21 2024
לוגו פופ טארטס

מהיום בקולנוע: "טור פרידה"

טור פרידה

סרט של רוני ניניו

תקציר:
כרמי, עיתונאי תל אביבי, נקרע בין חיי האהבה והמשפחה המתפוררת שלו, הדאגה לבתו שיוצאת להפגנות בבלפור והניתוק הבלתי נתפס שנכפה עליו מבנו האוטיסט. במקביל, ברקע שהולך ונצבע בצבעים סוערים ומאימים, הוא נחשף למסע שטנה המתנהל נגדו בשל כתיבתו העיתונאית. החברה הרותחת סביבו מאיימת על אורח חייו הסוער ממילא.
שתי עלילות המתחככות זו בזו, האחת משפיעה על האחרת והיא גם משל על מקבילתה. המתרחש במשפחת כרמי הוא בבואה של התפרקות החברה הישראלית, אבל אולי גם תקוותה.

צוות יוצרים
במאי: רוני ניניו
תסריט: רוני ניניו, דרור קרן
צלם ראשי: עופר ינוב
עורכים: אילה בנגד, רפאל לוין
מוסיקה: אבי בנימין
עיצוב פסקול ומיקס: אבי מזרחי
קולוריסט: סרג'ו בזרוקוף
מפיקה בפועל: מיקה קלדרון
מפיקים: מרק ומיכאל רוזנבאום, רוני ניניו

שחקנים
דרור קרן,
אילנית בן יעקב,
ג'יטה מונטה,
יהושע סובול,
כרמל בין,
חיים זנאתי,
עירד רובינשטיין,
אדם גבאי,
תום חגי,
ערן בוהם.
ישראל 2023, 75 דקות
הפצה טרנספקס

החל מן ה 29 במרץ בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ

דבר הבמאי
2020. בין סגר ראשון לשני. שוב איומים על עיתונאים, שוב אלימות בהפגנות בלפור. התחלתי לשרטט לסרט איזשהו מבנה עלילתי. אחר כך פניתי אל דרור קרן. היה לי ברור שהוא יהיה הליהוק האולטימטיבי לתפקיד העיתונאי (ולאחר מכן מצאנו עצמנו כותבים יחד את התסריט). אילנית בן-יעקב הנפלאה בתפקיד אשתו (איתה עבדתי בסדרה ״כבודו״) היתה הטלפון הבא שלי. הרגשתי שבדרך בה נעשה את הסרט הם יתרמו רבות, גם בסצינות שיעשו באימפרוביזציה.
מהרגע הראשון דמיינתי את הסרט בשחור, אפורים ולבן, ללא צבע. הטלפון השלישי היה לצלם עופר ינוב, איתו עשיתי את סרטי הקודם ״היו לילות״ ואת הסדרה ״כבודו״. בזמן צילומי הסדרה שוחחנו לא מעט על הרצון המשותף לצלם סרט בשחור לבן. עכשיו, בימים הקודרים, הגיעה ההזדמנות. בשחור לבן צריך יהיה לדמיין את הצבעים בכדי להתקיים עם מידה מסוימת של אופטימיות.
וכך- בהפוגות הקורונה ובימים סוערים פוליטית, עשינו סרט. כולם באו, קודם כל התנדבו: השחקנים, הצוות, אנשי ההפקה, ספקי הציוד והחברים. זה נהיה סרט של כולם. זו היתה שעתם היפה. זה היה רגע מכונן. על הרגע הייחודי הזה, אני אומר תודה גדולה.
בעקבות ארועי ה-7 באוקטובר דחינו את הקרנתו המסחרית של הסרט. עכשיו הוא יוצא לאקרנים כשהוא מהדהד את ארועי השבת השחורה ועלילתו ודמויותיו מנבאים את האסון הגדול שפקד אותנו.

דבר התסריטאים
מכל בחינה הקשורה ליצירת הסרט הזה- זה היה חסר היגיון, חסר סיכוי ומנוגד לכל תרחיש של היתכנות.
אבל בתקופה ההיא, לא כל כך מזמן, שבה הושתקנו ושותקנו, והמסיכות והחיסונים, המשפט הנמרח, ההפגנות, העוד בחירות, בתוך בליל המסחרה והטרלול הבלתי נגמר הזה שהיו אז חיינו- לעשות סרט שידבר בדיוק עם זה – זה היה הדבר הכי הגיוני בעולם. כשאין לך מה להפסיד ואתה רוצה לצעוק, שזה תלוי רק בך, אם משהו יקרה או לא יקרה – לכתוב תסריט זה מנוע מאד אפקטיבי, מסתבר.
בזמן של שבר גדול, בתקופה של התפרקות, של שסע וקרע, אלימות, שנאה ואובדן אמון – ביקשנו לשים קלוז אפ על חשבון נפש. חיפשנו את השפה, את המילים, בניסיון למצוא בחזרה את הדרך הביתה.

משתתפי הסרט על העבודה והחוויה .
דרור קרן
בגלל שהייתי שותף לתסריט, הסצנות, הסיפור שכתבנו רוני ואני, המילים היו מאד קרובות אלי.
הן ביטאו, שיקפו, בדיוק את מה שרציתי לספר גם כשחקן.
התמהיל האנושי לפני ומאחורי המצלמה שהתאחד כדי ליצור את הסרט הזה, נתן רוח גבית ותמיכה, עם שקט יצירתי וריכוז נדיר על הסט. משהו שאני לא זוכר כמוהו. התהליך הזה מתחילתו ועד סופו היה שיעור ענק בשבילי בכוח של הקבוצה ביכולת שלה להתאחד ולייצר סיפור בזמנים קשים ומאתגרים, שלנו כיחידים, כחברה.

אילנית בן-יעקב
אפשר לומר שהתגייסתי לפרויקט הזה כמו כל מי שתרם את חלקו, כדי לספר את הסיפור הזה, שמתאר את מה שהרגשנו בימי בלפור פינת קורונה בשנת 2020. המציאות הלכה יד ביד עם התסריט וגם האזרחית המודאגת שהייתי לא עזבה לרגע את היד של הדמות המודאגת שגילמתי. אני רוצה להאמין שהסרט הזה יאפשר לכל מי שצופה בו, לקפוץ לרגע בזמן, לימים בהם נזרעו הזרעים של מה שיגדלו להיות עשבים פראיים ושוטים, ולחשוב איזה עתיד הוא מבקש לעצמו ולילדיו וינקוט עמדה ויפעל למענם.
ובתקווה שהאמנות תמשיך לשקף למציאות איך היא נראית בימים רעים ובימים הטובים שלה.

יהושע סובול
כאשר רוני ניניו הציע לי לשחק אב של איש תקשורת מאויים ע״י בריונים פאשיסטים, הצעתו זרקה אותי לחווייה שעברתי לפני 35 שנים, כשהעלינו בתיאטרון חיפה את הצגת המחזה שלי ״סינדרום ירושלים״, שהציגה את הקנאים היהודים כמי שגרמו לחורבן בית שני.
הצגת המחזה לוותה בהתפרעות אלימה של בריונים מהימין האובדני.
למחרת הבכורה קבלתי איומים ברצח, וחברת הכנסת גאולה כהן הציעה לי להתאבד.
עוצמת התגובות הפאראנואידיות למחזה שלי עוררה בי דאגה עמוקה לגורלה ולקיימותה של מדינת ישראל הנתונה לשלטונו של ימין משיחי-אובדני.
את הדאגה הזאת נסיתי לבטא בדמות אביו של העיתונאי המאויים ע״י יורשי הסיקריקים של הימים ההם החיים ופועלים בזמן הזה. נסיתי לטעון את דמות האב בדאגה עד ייאוש משתק שנובע מהתחושה שהוא ובני דורו הורישו לבנו ולדורו חברה חולה מטירוף לאומני אלים, ועקב גילו המתקדם ידו קצרה מלהושיע את בנו המאויים ברצח, ובו בזמן הוא מלא חמלה וכעס חסר אונים על זוגתו שעדיין לא הגיעה לעומק הייאוש שלו, והיא עדיין משלה את עצמה שעוצמת דאגתה עשויה לעצור את האסון המאיים על בנה, על נכדיה, ועל החברה הישראלית המוצעדת ומנווטת בעיוורון על ידי שליטיה לקראת אסון קיומי.

הצילום- עפר ינוב

שואלים אותי מדוע "טור פרידה" מצולם בשחר לבן, ואני עונה: בשבילי זה לא שחור לבן, אלה גוונים שונים של שחור.
שיחות על איך יראה סרט הן חלק משמעותי בעבודת צלם במאי לפני יציאה לצילומים.
הסרט הזה נולד כמעט תוך כדי עשייה וחלק מהתפיסה החזותית שלו נולדה תוך כדי עשיה,
ובכל זאת התחושות הקשות שהולידו את הסרט היו ברורות מהרגע הראשון. משהו מסוכן וקיצוני קורה בישראל. מישהו מייצר כאן כאוס ומנסה לקרוע אותנו מבפנים, ואת המחיר כל אחת ואחד מאיתנו ישלם באופן אישי. כמובן שעדיין לא יכולנו אפילו לדמיין עד כמה קשה קיצונית וכואבת תהיה המכה שתגיע, אבל מריח אדי הדלק באוויר(ה) אי אפשר היה להתעלם.
לכן כשרוני הביא את הרעיון לצלם בשחור לבן לא הייתה הרבה התלבטות, זה הרגיש פשוט נכון. די מהר גם התגבשה התפיסה שכמו שהמצב והסיפור לא נותנים מנוח כך גם הצד הצורני, הצילומי של הסרט לא ייתן מנוח, לא ינסה להתחנף ולא ינסה להרגיע. להפך תחושת כאוס וחרדה יעברו לקהל בכל פריים ותנועה בסרט.

יש לבדוק גם

עכשיו בהוט: אינדל

אינדל "כשהייתי ילד היה לי חוש גדול לצדק, בשכונה ו' באשדוד שאני מגיע ממנה יש …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.