אפי טריגר – פופ טארטס תרבות אמריקאית | טלויזיה | קולנוע | ספרים | פוליטיקה אמריקאית
בדקות האחרונות של פרק סיום העונה של "שרינקינג" קיבלנו קליפ קיטשי להפתיע, של כולם רוקדים ומאושרים בחתונה, כולל האבא ג'ימי וביתו אליס.
לרגע נדמה היה שהסדרה המצוינת הזאת צוללת לתהומות הסכריניות האמריקנית המביכה, אלא שאז הגיע הסיום האמיתי, והבהיר מדוע זו באמת אחלה סדרה:
קודם כל, ג'ימי ופול חושבים בסיום הסדרה שהגישה המסוכנת של ג'ימי עבדה.
אפילו פול כמעט ומודה בכך.
אלא שאז אחת המטופלות של ג'ימי עוברת לקצה, ובעלה מועבר מעבר לקצה… וכשזה מגיע לחיי אדם, אין לנו מושג מה תהיה ההשפעה על ג'ימי, וסביר להניח שבאיזשהו שלב ייכנס לתמונה עורך דין חלקלק שיתבע אותו על אחריות למעשה וכו וכו, אבל כל אלה בעיות של העונה הבאה, שכבר הוכרזה.
בינתיים אפשר לסכם את העונה הפותחת, שהייתה בהחלט משב רוח טלוויזיוני מרענן.
מי שחושב שמדובר ב"טד לאסו" חדשה, קצת מתבלבל.
יש פה עיסוק בנושאים רציניים ביותר של בריאות הנפש, בדרך קומית חביבה, אבל ללא ויתור על הדרמה.
נכון, עד לרגע האחרון של העונה אין באמת "עונש" לג'ימי על גישתו הלא שמרנית לפסיכותרפיה, וכל המשברים שהיו לאורך העונה נפתרו מהר מאוד, אבל בכל זאת- היו פה הצהרות מעניינות על התמודדות עם אובדן, על חברות בגיל מבוגר, על בני נוער באמריקה ועוד ועוד.
כמובן, מעל כולם ניצב כמגדלור זוהר הריסון פורד, שחקן שכל אנחה וכל רטינה שלו משכנעות יותר מאלף שורות דיאלוג של שחקנים אחרים.
דמותו של פול מגיעה בפרק סיום העונה לשיא המטמורפוזה שלה, אבל זה שינוי חיובי ומצחיק: הוא מקלל, מספר לנכדו על מערכת יחסים מינית עם הרופאה שלו, מתפרץ לראיון של גבי עם דיקן הפקולטה כדי לאיים עליו שיקבל אותה למשרת הוראה, ואפילו יוזם חיבוק עם ג'ימי.
בקיצור- "שרינקינג" היא תרופה נהדרת לימים אלה, ומומלץ ליהנות ממנה ובהקדם.
