אפי טריגר – פופ טארטס תרבות אמריקאית | טלויזיה | קולנוע | ספרים | פוליטיקה אמריקאית
ברני מיידוף.
64 מיליארד דולר.
הונאת פונזי.
את הפרטים, בגדול, אנחנו זוכרים.
כדי שנתעניין ביצירה חדשה אודותיו, כדאי שהיא תהיה מעניינת.
"המפלצת מוול סטריט" , סדרת התעודה החדשה בנטפליקס, לא מספיק מעניינת.
היא אפילו די מייגעת.
היא מורכבת מארבעה פרקים ארוכים, רק הרביעי- שמתאר את ימי ההתמוטטות והמאבק הקשה אחריה, באמת מרתק.
במהלך הצפייה בכל אחד משלושת הפרקים שלפני הפרק האחרון- פופ טארטס ניקר, עד שנרדם.
היוצרים החליטו ללכת על שיטה תיעודית לא חדשה, אבל השתמשו בה בצורה מאוד מוזרה. הם ליהקו שחקנים, שיהיו דומים ככל האפשר לדמויותה הראשיות בפרשה- ברני מיידוף, מנהל החשבונות שהפך לשותף לפשע, מנהלת המשרד, בניו, אשתו וכו.
אבל הם לא "המחיזו" סצינות עם השחקנים. הם פשוט צילמו אותם לצילומי אווירה.
השחקן שעליו הולבשה "פאת מיידוף" לא אומר בסדרה משפט אחד, אפילו לא מילה. הוא מופיע לצורכי צילומי אווירה, רואים אותו פוסע במשרד, מעשן סיגר בנחת, משוחח עם השחקנים שמגלמים את עובדיו וכדומה.
כך גם עם הדמויות האחרות.
למה גורמת הטכניקה הזאת? לכך שהצופה מתבלבל בין חומרי ארכיון אמיתיים לבין חומרים מומחזים.
את הפנים של ברני מיידוף אנחנו זוכרים, אז הצופה לא מתבלבל, כשהדמות האמיתית מפציעה בצילומים מימי המעצר, או מעדויות שמסר בשלל משפטי הנפגעים שנוהלו נגדו במשפט האזרחי.
אבל מי מאיתנו זוכר איך נראה השותף לפשע דיפסקאלי? לרגע מופיע השחקן, אחר כך תמונת ה"מאגשוט" של דיפסקאלי האמיתי, ואז מה? לך תמצא את הידיים והרגליים בבליל הפרצופים הזה.
הלאה- הסיפור מתגלגל בעיקר באמצעות "ראשים מדברים". הבעיה היא שחלקם לא ממש "שוטפים" בדיבור, ומאטים משמעותית את הקצב של ה"עלילה".
הרצון לפרט ככל האפשר, כדי להסביר לצופה כיצד הצליח אדם אחד לשטות בכל כך הרבה אנשים, כולל ידוענים ומשקיעים בכירים בוול סטריט, מוביל לעיתים לפירוט ארכני של הצעדים שבהם נקט ברני מיידוף הצעיר, לפני שהפך לגורו ההשקעות שלא מפסיד לעולם.
ולא שאין מה לראות. הסיפור של המומחה למתמטיקה, שניתח את שיטת ההשקעות של מיידוף והגיע למסקנה שהוא עוסק בתרמית פונזי, עוד בתחילת שנות האלפיים, הוא סיפור מדהים. האיש חש בצורך העז להתריע בפני הרגולטור על תרמית ענקית שמתבצעת בוול סטריט, והרגולטור זרק אותו- את המתלונן- מכל המדרגות . אז הוא ניסה להיכנס מהחלון, ושלח עוד ועוד מכתבים, ואף אחד לא התייחס אליו.
בינתיים התרמית הלכה ותפחה, ועשרות מיליארדים ירדו לטימיון.
בפרק האחרון, כאמור הטוב מכולם, מפורטים הצעדים שנקט כונס הנכסים של מיידוף בניסיונו להשיב את כספי המשקיעים לידיהם.
מה שמדהים, ולא היה ידוע לפופ טארטס למשל, זה שהאיש אמנם השתמש בשיטות שחלקן הפלו לרעה משקיעים קטנים, אבל הצליח בסופו של דבר להשיב כ-19 מיליארד דולר לקופת הנושים.
וישנה כמובן הטרגדיה שפקדה את בני המשפחה- האישה רות והילדים מארק ואנדי.
אבל ספק אם תצליחו לעמוד בשלושת הפרקים המייגעים והמשעממים ולהגיע לפרטים הטרגיים הללו בפרק הרביעי.
בקיצור- למביני עניין, ולמי שמתכונן מראש לקצת "ניקורים" במהלך הצפייה.
