אפי טריגר – פופ טארטס תרבות אמריקאית | טלויזיה | קולנוע | ספרים | פוליטיקה אמריקאית
ראיונות עם זלנסקי ראינו בשנה האחרונה, והרבה.
האחרון שבהם היה הראיון שהעניק לאילנה דיין ב"עובדה".
לכן המטרה של פופ טארטס בבואו לספיישל של דייויד לטרמן הייתה לבדוק האם אדם, שאינו עיתונאי מקצועי, מצליח להוציא מנשיא אוקראינה משהו אחר, משהו שונה.
אף אחד לא בא אל וולודימיר זלנסקי בטענות, בוודאי לא פופ טארטס- הוא מנהיג מדינה שמופגזת ומופצצת מדי יום בידי ביריון אזורי ללא כל סיבה הגיונית, ונאלץ להסתפק בסיוע נקודתי בנשק ובאמצעי הגנה וציוד ומזון, אבל לא בסיוע נרחב של מדינות נאטו.
לכן ה"גרייטסט היטס" שלו יישמעו אותו הדבר בכל ראיון, הוא תמיד ידבר על הרוח האוקראינית, על הצורך בסיוע נרחב יותר, יודה למדינה שממנה הגיע המראיין על הסיוע שלה, ואז יוסיף ביקורת מרומזת על כך שזה אינו סיוע מספק.
מה הוא יכול לתת לדייויד לטרמן, מראיין חריף אך לא בעל ראש עיתונאי חוקר, שלא נתן לאחרים?
ובכן, קודם כל- הלוקיישן.
בנטפליקס יש המון כסף, ולכן הראיון עם זלנסקי לא מתקיים במשרד מאובטח קטנטן, אלא בתחנת רכבת תחתית, כשכל כמה דקות גם עוברת רכבת שנוסעת מנקודה אחת בקייב לאחרת.
שנית, הזווית המשותפת, הזווית הקומית. זלנסקי נזהר לא לספק יותר מדי רגעים קומיים, אבל לפעמים זה בורח לו, בין אם בסיפורים על המקלחת שהוא עושה בבוקר, או בצורה מחושבת יותר, בבדיחה שהוא מספר ללטרמן על העדרה של נאט"ו מזירת הלחימה.
שלישית, המעטפת שמסביב. הרגעים שבהם לטרמן לא ריאיין את זלנסקי היו המסקרנים והמעניינים ביותר בספיישל הזה- הקומיקאי במועדון הלילה, האישה שמסבירה כיצד עטפו בשקי חול את המונומנטים הגדולים של קייב, המפגש על פסי הרכבת עם פליטה שחוזרת לביתה, הסיור בין מיצגי הזיכרון לאנשים ששילמו בחייהם.
שוב, אין כאן ביקורת על זלנסקי עצמו- הוא היה ונותר דמות מרתקת, חשובה מבחינה היסטורית וגם כריזמטית במידה, אבל כיוון שראינו ממנו כל כך הרבה בעשרת החודשים האחרונים, ניכר בלטרמן ואנשיו שהבינו, שזלנסקי צריך לפעמים גם לזוז הצידה, כדי לאפשר לדייב להסביר לצופי נטפליקס איך נראים החיים בקייב , ואיך מתקנים מסילות רכבת תוך כדי הפגזות.
43 דקות מעניינות בהחלט.
