העטיפה מבטיחה "מותחן עוצר נשימה ובלתי נשכח".
נו, שוין.
"אירית שחורה" סובל ממחלות ילדות של סופרי מתח רבים, שהזדמן לפופ טארטס לקרוא את יצירותיהם:
עודף תסבוכות.
נתחיל בדבר הפשוט ביותר- לבלשית שבמרכז העלילה קוראים אבסלום קירני.
מה זה השם הפרטי הזה?
ברור, שכולם קוראים לה אבי, ובכל זאת…
נמשיך- כל גופת שמתגלה בדרכה של קירני מחוללת בצורה מטורללת לחלוטין, שאפילו תגרום לדקסטר מורגן להסמיק.
למה? למה להגזים?
בסיס העלילה ממש מעניין: קהילה סגורה של יוצאי אירלנד בבפאלו שבמדינת ניו יורק.
הם מכנים את עצמם "המחוז", סוגרים עניינים ביניהם, מטפחים שנאות ישנות בנות מאות שנים מהמולדת הישנה, תומכים ב-IRA וזועמים על השלום החדש, ובעיקר לא משתפים פעולה עם המשטרה, גם כשהבלשית היא מישהי משלהם.
כלומר- גדלה בבית אירי, אבל מאומצת.
אירית שחורה, מכנים אותה.
העלילה מתפתחת בקצב סביר, הבעיה היא שהיא פשוט אינה מעניינת מספיק.
הניסיון "לפנפן" הכל בפגמי אישיות של הבלשית, וכמובן במכשולים מכל הבא ליד שניצבים בדרכה, רק הופכים את העסק למאוד מסורבל.
התוצאה היא שהקריאה פשוט אינה קולחת.
יש ספרי מתח, שבהם מגזימים בתכונות האופי המוזרות של גיבור הספר, יש שבהם הופכים כל גופת נרצח ליצירת אומנות שספק אם אי פעם נחזתה במציאות, יש שמגזימים עם גישת ה"אי אפשר לסמוך על אף אחד, גם לא על השוטרים שלצידך".
ב"אירית שחורה" הגזימו בכל הסעיפים האלה, והוסיפו עוד קצת.
דרמה משפחתית, איך אפשר בלי לא?
אביה של אבי, שוטר ובלש לשעבר, שהיה נערץ על כולם, ואימץ אותה אך לא הפגין כלפיה חיבה
עכשיו הוא בשלבים הראשונים של מחלת האלצהיימר , והיא חזרה לעיר שעזבה מאחוריה לסייע לו.
ברור, שברגע שמוזכר, שהיא אינה יודעת יותר מדי על עברה- ברור, שהנושא הזה ישתלב בעלילות הרצח העכשוויות.
זה מתבקש, וזה קלישאתי להחריד.
בקיצור- אם הספר נזדמן לידיכם, ניחא.
אבל באמת שאין טעם להשקיע בו יותר מדי זמן.
