אפי טריגר – פופ טארטס תרבות אמריקאית | טלויזיה | קולנוע | ספרים | פוליטיקה אמריקאית
אין מה לדבר, צפייה ב"סיפורה של שפחה" אינה חווייה מרנינה.
גם כשפרק מסתיים בהצהרת עצמאות, כמו פרק פתיחת העונה השנייה, אתה יודע שאחרי ההצהרה הזאת יבוא מתישהו ה"בום".
גם כשמוירה מתאקלמת אט אט לחייה החופשיים החדשים, כפי שמספרים לנו בפירוט בפרק השלישי, מגיעה החווייה המינית שמחזירה אותה אל הטראומה הגדולה מרפובליקת גלעד.
גם כשאמילי מצליחה לשמור על צלם אנוש במושבות, בייצוג המודרני המזכיר כל כך את מחנות הריכוז מהשואה, אנחנו נזכרים בכך שהיא למעשה רוצחת בדם קר אישה שאותה הכירה שעות בודדות.
גם וגם וגם.
אבל, עד עתה, על פי שלושת פרקי פתיחת העונה, נראה שהכותבים צלחו היטב את מכשול העונה השנייה. והפעם מדובר במכשול כפול- גם לנסות לשחזר את האפקט, האימפקט של עונת הבכורה.
וגם להתנתק מהספר המקורי, ולהמציא חומר חדש, להמשיך את העלילה מהנקודה שבה שלפרד נלקחת בואן שחור אחרי שהובילה את מרד השפחות הקטן וחסר המשמעות האמיתית.
בעונתה השנייה, בעיקר בצמד הפרקים הראשונים, זו עדיין סדרה שמהפנטת אותך למסך.
זו עדיין סדרה שנשענת ברובה על המשחק של אליזבת' מוס, בתפקיד שלפרד/ג'ון הגיבורה.
אבל לצידה יש צוות משנה מצוין, עם הצצות קטנות אל בני הזוג ווטרפורד ודודה לידיה.
סביר להניח שאחרי אירועי סיום הפרק השלישי, הם ישובו לחייה של שלפרד, ובגדול.
וכן, העלילה מתפתחת בכיוונים מעניינים.
קודם כל- הביקור במושבות, שכנראה לא היה האחרון.
שנית- הרחבת הרקע של הדמויות השונות בסדרה. קיבלנו את סיפור הרקע של אמילי לפני נפילת ארצות הברית של אמריקה ובמהלך עליית גלעד, ואולי נקבל בעתיד גם סיפור רקע של דמויות נוספות.
וכמובן- הפיל הלבן הגדול שבחדר- ההריון של שלפרד ומה המשמעות מבחינתה.
כל עוד היא סברה שהיא אוטוטו חופשייה, ג'ון הייתה מוכנה לוותר זמנית על ביתה האנה, בידיעה שאולי אף יאונה לילדה הקטנה רע.
כעת, כשנדמה שהחופש שלה נקטע באיבו, עוד לפני שממש החל, נראה כיצד היא תתמודד עם הילד הגדל בתוכה, ועם הרגע המחריד שהולך ומתקרב – הרגע שבו תיאלץ למסור את התינוק לסרינה ג'וי.
היצירתיות שהפגינו יוצרי הסדרה, בהופכם את המקור הספרותי שנכתב ב-1985 כזכור, לעולם שמתקיים במאה ה-21, ממשיכה גם אל העונה השנייה, שבה הם חופשיים לחלוטין לברוא סיפורי רקע, מוסדות דת ותרבות, ואזורי מחייה חדשים לדמויות.
היצירתיות הזאת בולטת בפרקים 2 ו-3, כשג'ון מוצאת מחסה זמני, למשך כחודשיים, בבניין הנטוש שהיה פעם מערכת העיתון הנחשב "בוסטון גלוב".
חורי הירי בקירות החנייה והמרתף וחבלי התלייה מלמדים על מה שקרה שם, כשאנשי גלעד עלו לשלטון.
וישנה גם האדונית שלא האריכה ימים במושבות. בגילומה של מריסה טומיי המצוינת. היא נשלחה למות במושבות , כי ניהלה רומן מחוץ לנישואין. היא לא ויתרה על אמונתה באל, עד שנתקלה באמילי.
יש מי שיתהו, מדוע להעניק לג'ון את החופש המתעתע בצמד פרקי פתיחת העונה כדי לקחת אותו ממנה בסיום הפרק השלישי?
אבל הוצאת ג'ון לחופשי כבר עתה הייתה מביאה , כנראה, לסיום חלקם של המפקד ווטרפורד ורעייתו, דמויות שלמדנו לאהוב ולתהות על קנקנן בעונה הראשונה.
וגם ניק, הנהג/ מאהב/ מרגל, היה נעלם לעד מהסדרה כנראה.
נקווה שהפרקים הבאים ינועו בקצב מהיר יותר מהקצב של הפרק השלישי , שנמרח מעט יותר מדי עם הפלאשבקים אל אימה של ג'ון.
אבל, היי, תראו מי חזרה לדבר!
