למצוא ולאבד

חדש בהוצאת כנרת, זמורה

 

למצוא ולאבד

ברוק דיוויס

מאנגלית: גיא הרלינג

 

מילי בירד היא ילדה בת שבע שתמיד נועלת מגפי גומי אדומים שיתאימו לתלתלים הג'ינג'יים שלה. אבל יום אחד אמא שלה משאירה אותה לבדה מתחת למתלה התחתונים לנשים בחנות כולבו, ולא חוזרת.

אגתה פאנתה לא יצאה מהבית מאז מות בעלה. עד היום שבו היא מבחינה בילדה קטנה מעבר לרחוב.

קרל הקלדן יודע שעליו למצוא דרך להתחיל שוב את החיים. ברגע אחד של צלילות ואושר הוא בורח.

 

יחד יוצאים מילי, אגתה וקרל למצוא את אמא של מילי. בדרך הם יגלו שילדים יכולים להיות חכמים, שזִקנה אינה מוות, ושהפרת החוקים מדי פעם היא המפתח לחיים של אושר.

 

הסופרת ברוק דיוויס חיה בעיר פרת' ועובדת כמוכרת ספרים. ב־2015 זכה אבדות ומציאות בפרס ספר הפרוזה של השנה ב-iBooks. עד כה הוא פורסם בעשרים ושבע מדינות.

 

"רומן שנכתב מתוך שיברון הלב האישי של דיוויס, אך הוא נישא על גבי רגש אוניברסלי יותר – הצורך שלנו לאהוב ולהיאהב, חרף כל הסיכונים."

ניוקאסל הרלד

 

255 עמ' 69 ₪

לפרטים נוספים: יח"צ-שרה ברהום, עדו פרץ- 052-4207352 ושני זמורה- 052-4207320

 

הסופרת ברוק דיוויס היא מוכרת ספרים באוסטרליה, היא כתבה מכתב למוכרי הספרים בארץ,

הנה קטעים ממנו.

 

ינואר 2016, אוסטרליה

יקירַי, אנשי חנויות הספרים,

 

מוכרי הספרים חיוניים לתעשייה שלנו. אני לא אומרת את זה כי אני אחת מהם (בחיי!) …

מכרתי ספרים במשך כמעט חמש-עשרה שנה, ובמשך כל אותן שנים אהבתי לשוחח עם עמיתי לעבודה על היום שבו אמכור ספר משלי. הייתי אומרת משהו כמו, "אתה יכול לתאר לעצמך שהספר שלי יֵשב כאן, על המדף הזה, תחת האות ד'?" ומשרבבת את האצבע אל המקום שבו הספר ייכנס. "את חושבת שיום אחד אדם זר יקרא את הספר שלי?" העמדת הפנים הזו תמיד נראתה חולמנית ובלתי מושגת, אבל לבסוף הגיע היום הזה, כשעבדתי בחנות הספרים שלי באוסטרליה. בוקר אחד נכנסה אישה ושאלה, "יש לכם את הספר הזה… אממ. למצוא ו…" העיניים שלה ננעצו בי והיא השתתקה. עיניה נפערו. "אֶת למצוא ולאבד!" שתינו ציחקקנו, וחתמתי על העותק שלה, ומכרתי לה את הספר, והיא יצאה מהחנות. היא לא היתה קרובת משפחה, או חבֵרה; היא היתה אדם זר. אדם זר שרצה לקנות את הספר שלי. לא הצלחתי למחוק את החיוך מהפרצוף.

חברי לעבודה הפגינו התלהבות בלתי נלאית, כאילו זה אירוע שקורה גם להם. המנהל שלי בנה אגף תצוגה שכיסה קיר שלם בחנות הקטנה שלנו – וזכה עד מהרה לכינוי המביך 'הקיר של ברוק' – ועמיתותי לא הניחו לאיש לצאת מהחנות בלי שישקול לפחות לקחת את הספר שלי הביתה ("אתה רוצה ספר על המהפכה התעשייתית? בטח, אבל הנה משהו שכדאי לך לעיין בו  קודם!"). …

למצוא ולאבד הוא בעיקרו יצירה בדיונית, אך הוא נובע מתוך מקום אישי באמת. לפני כשמונה שנים, כשהייתי בעיצומו של טיול מסביב לעולם, התקשרתי הביתה וגיליתי שאמא שלי מתה בתאונה מוזרה. לפני שמתה, מעולם לא חשתי אֵבֶל כזה, שבו את לא יודעת אם תהיי בסדר או לא. אחרי שמתה, ניסיתי להבין איך לחיות בלעדיה, ואיך לחיות עם הידיעה שככה זה בחיים: שכל מי שאני אוהבת או סומכת עליו עלול למות בכל רגע. עברו שנים עד שהצלחתי להתחיל שוב לכתוב סיפורת בדיונית, אך כשהצלחתי, הדמות שעלתה בי ראשונה היתה ילדה קטנה עם אובססיה למוות. היא הפכה למילי בירד בת השבע. אחריה הגיעה אגתה פאנתה, קשישה נרגנת שלא רוצה לשמוע על המוות. שנתיים אחרי שהתחלתי לכתוב את הספר, הפך גם קרל הקַלדן – גבר קשיש שרוצה לחיות מחדש את נעוריו – לחלק מהסיפור.

…

קצת קשה לי להאמין שהספר שלי יראה אור בישראל. חיי כרגע נדמים לי כמו חוויה חוץ-גופית, שבה אני יושבת מול בחורה שנראית כמוני וחושבת לעצמי, "טוב, נראה שכיף לה, לא?" הכול קרה מהר מאוד, וללא ספק יש בי תחושה נעימה שהספר מצא את האדם הנכון בזמן הנכון.

…

תודה לכם שוב, ואם יזדמן לך לקרוא את הספר שלי, אני מקווה שתיהנו ממנו.

 

באהבה רבה,

ברוק