ביקורת: אווטאר AVATAR

   מה אתם מחפשים כשאתם הולכים לקולנוע? ריגוש? דרמה? מתח? אקשן? רומנטיקה? הרהור פילוסופי על משמעות קיומנו ? דימיון ? דימיון מודרך?

 

אחרי שצפיתי ב"אווטאר" יחד עם חברי הטוב מישל דור, הבנתי מה אני באמת מחפש, כשאני הולך לקולנוע: קסם. לא משנה אם זה סרט פעולה, מדע בידיוני, רומנטיקה בגרוש או מותחן פוליטי- אני רוצה לשקוע בכורסה ולשכוח לשעתיים ומשהו ממה שקורה מחוץ לאולם.

 

סרטים רבים בעבר הדהימו אותי, העשירו אותי , שימחו אותי, העציבו אותי ועניינו אותי- אבל התחושה , שחזיתי בקסם , שייכת למעט מאוד סרטים. במקרה שלי, רובם שייכים לתחום הפנטזיה. אחד, "דוקטור נו" , שייך לתחום העיבוד הקולנועי למותחן ריגול.

 

את הקסם חוויתי לראשונה כילד בשכונת נווה רמז בחולון. הימים- סוף שנות השמונים. בישראל שידר אז ערוץ טלוויזיה אחד בלבד. על כבלים לא היה מה לדבר.

יום אחד דפק על דלת משפחת טריגר הביריון השכונתי, נכנה אותו אשר. הוא הציע הצעה שאין לסרב לה- להתחבר לכבלים לא חוקיים שהוא בעצמו סיפק תמורת תשלום חודשי.

אבא טריגר סירב. אשר לא היה מרוצה אבל עזב אותנו לנפשנו. מרוב דיירי הבניין הוא דווקא השיג הסכמה , וכך ביום בהיר אחד, מתח מגג הבניין כבל לבן לעבר גגו של הבניין השכן. דיירי ראול ולנברג 4 חוברו לכבלים הלא חוקיים. מה שאשר לא ידע, זה שאין לו אפשרות לחסום את משפחת טריגר הסרבנית. וכך נהנינו גם אנחנו משידורי תחנת הכבלים הפיראטית.

 

ערב אחד התיישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי, לראשונה בחיי ובאדיבות אשר, ב"מלחמת הכוכבים" ( מאוחר יותר גיליתי שלסרט יש שם נוסף, "תקווה חדשה" ). את האושר שמילא אותי המראה של כוכב הלכת טאטואין והקולות שהוציא R2D2  איני יכול לשכוח. רגעי אושר של ילד, שמגלה עולם חדש לחלוטין, בגלקסיה רחוקה רחוקה.

 

רגעים דומים של אושר חוויתי לפני שנים אחדות, כשצפיתי בעיבוד הקולנועי לטרילוגיית "שר הטבעות". פיטר ג'קסון השכיל, בעיניי, להעביר למסך הגדול את העולם העשיר והמופלא של ההוביטים וחבריהם.

אבל זה לא השתווה לתחושה הראשונית, של גילוי עולם חדש, שלא קראתי עליו קודם לכן בספר.

 

את התחושה הזו חוויתי שוב בשבוע שעבר.

 

את ההכנה לצפייה ב"אווטאר" של ג'יימס קמרון ביצעתי בקפידה רבה. מצד אחד התלהבתי מהדיווחים על הסרט היקר בהיסטוריה, טכנולוגיית תלת המימד החדישה והסיפור על כוכב לכת מרוחק ומסתורי. מהצד השני התאכזבתי מהטריילר הראשון ( שכמובן נצפה במחשב בדו- מימד ) וזכרתי את "טיטאניק" שהיה בעיניי סרט נוראי, שלקה קשות בתחום בימוי השחקנים.

 

וכך הגעתי להקרנה כמעט ללא ציפיות.

 

הוקסמתי.

 

מהרגע הראשון.

 

ראשית, העושר האדיר של הסיפור. ניכר בכל דקה ודקה של הסרט, שמדובר בסיפור שקמרון "דגר" עליו במשך שנים ( חמש עשרה לפי גירסה אחת, עשרים לפי גירסה אחרת ). כל היבט והיבט בכוכב הלכת פנדורה, בכיבוש האנושי שלו ובחיי הטבע שלו זוכה להתייחסות מוקפדת על המסך. ולא אפרט כדי לא לפגום בחוויית הצפייה של קוראיי, שטרם חזו בפלא בקולנוע.

 

שנית, השחקנים. רובם ככולם צעירים, מקצתם ותיקים ( סיגורני וויבר הנפלאה ), אבל כולם עושים את מלאכתם נאמנה. בניגוד גמור, לדוגמה, לתחושה שקיבלתי ב"2012" שלפיה ג'ון קיוזאק פשוט בא לעבודה כדי לאסוף את הצ'ק בסיומה.

 

שלישית, האפקטים. כוכב פנדורה, כלי הטיס של בני האדם  , חיות הטרף , צמחי הבר , מפלי המים וההרים נראים אמיתיים, מאיימים במעט אך בעיקר מלהיבים.

 

ורביעית, כמובן, בקשר ישיר לאפקטים- תלת המימד. הסרט אינו כופה על הצופה את העומק שמספקת החווייה התלת מימדית, אלא מציג אותה בעדינות בתחילת הסרט . כשהאקשן בכוכב פנדורה מתחיל לצבור תאוצה מוגבר גם השימוש בטכנולוגיה החדשנית והתוצאה גם מרהיבה מצד אחד וגם קלה מאוד לצפייה. העין מתרגלת במהרה לעומק ולנקודות המבט החדשות שמספקת השיטה.

 

כל אלה יחד, בשילוב סיפור לא מקורי אך גם לא מעליב- אינטליגנציה, סיפקו לי חוויית צפייה מענגת, שלא אשכח במהרה.

 

איני יודע אם "אווטאר" ישנה את פני הקולנוע, אם הוא יהפוך ל"זמר הג'אז" של המאה העשרים ואחת. אבל אין לי ספק, שמעתה כל סרט אפקטים, כל שובר קופות, ייבחן על ידי בהשוואה ל"אווטאר". ובהשוואה הזו יש לי תחושה, שידו של "אווטאר" תהיה על העליונה למשך זמן רב.

 

עוד כמה הערות והארות על "אווטאר" :

 

1.   עד כמה אווטאר מקסים ומהנה? הנה שתי דוגמאות סותרות. חברי הטוב מישל דור מבוגר ממני, אב לילדים, ציני לעיתים ובעיקר שונא חייזרים ותחפושות מטופשות. כל זה לא מנע ממנו להתפעל מהסרט שבו צפה במשך שעתיים וחצי. כמוני, גם הוא נזכר ב"מלחמת הכוכבים" כשניסה להיזכר בחוויה דומה.

מנגד, הלר חברי הטוב, השותף לאהבתי לעולם הפנטזיה והמדע הבידיוני, דיווח על אכזבה, וטען שהקרבות בסיום הסרט לא משתווים לקרבות ב"שר הטבעות".

 

2.   ואני, אם עוד לא הבנתם, אהבתי מאוד. מצאתי את עצמי פולט את המילה "וואוו" בתדירות של אחת לשלוש דקות. לפרקים הרגשתי כמו ילדה בת 12 שנתקעה במעלית עם מייקל לואיס אחרי שסיים אימון כושר.

 

3.   הסרט ארוך מאוד, מעל לשעתיים וחצי. אבל הוא נעדר תחושת נגררות. להיפך, לעיתים הצופה מרגיש בחסרונן של כמה סצינות, שנחתכו בודאי במטרה לקצץ בזמן ההקרנה. כך למשל בסיום, כשאיננו מקבלים אפילו חצי דקה מקרב ההשתלטות על טורוק.

 

4.   אולי האכזבה היחידה, בעיניי, היא המראה של בני הנא'וי. החייזרים הכחולים לא מרגישים אמיתיים, גם בתלת מימד.

 

5.   סיגורני וויבר מדהימה, כרגיל. והאווטאר שלה פשוט דומה לה שתי טיפות עראק. דווקא באווטאר של סאם וורת'ינגטון לא מצאתי דימיון לשחקן עצמו.

 

6.   סטיבן לנג, שמגלם את הקולונל הרשע, עושה עבודה מעולה. הוא מפחיד ומאיים כמו שקצין צבא מרושע צריך להיות.

 

7.   ג'ובאני ריביסי שחקן מעולה אבל לעד ייראה כילד מתבגר בן שבע עשרה. הרעיון שהוא אחד מראשי קונסורציום כלכלי אדיר פשוט לא הגיוני.

 

8.   אין ספק, החיבור בין האדם לאווטאר שלו מעורר אסוציאציה ברורה למטריקס. ועכשיו שוו בנפשכם מה היה קורה, לו ג'יימס קמרון היה אחראי על טרילוגיית המטריקס ולא האחים וושאובסקי, שכשלו טוטאלית בטיפול בשני השלישים האחרונים שלה.

 

9.   סיפור כיבוש פנדורה הוא כמובן אלגוריה לכיבוש אמריקה על ידי האדם הלבן והכפפת האינדיאנים למרותו. לכן אין זה מפתיע שרבים מהבלוגרים והמבקרים האמריקניים מצאו נקודות דימיון בין אווטאר לבין "לרקוד עם זאבים".

 

10.   הרס "עץ החיים" הזכיר לי, משום מה, את הרס בנייני התאומים בניו יורק. עוד לא מצאתי מישהו ששותף לתחושתי זו.

 

11.   ולסיום- צריך להיות אידיוט מושלם כדי ללכת ולצפות בסרט הזה בדו מימד. עשו לעצמכם טובה, שלמו עוד כמה שקלים, והיכנסו לאולם המצויד בטכנולוגיה המתאימה. הרכיבו את המשקפיים המטופשים והיכנסו לעולם מדהים, שלא תשכחו במהרה.

 

לרוץ. מהר. ולהשאיר את הציניות בבית.