אפי טריגר – פופ טארטס תרבות אמריקאית | טלויזיה | קולנוע | ספרים | פוליטיקה אמריקאית
המדיטק והמרכז לאמנות דיגיטלית חולון גאים להציג:
אירוע אמנות רב-תחומי "מי בא אחרינו 3" בעקבות האמן אורי קצנשטיין
המדיטק והמרכז לאמנות דיגיטלית יקיימו זו השנה השלישית ברציפות אירוע אמנות רב תחומי – "מי בא אחרינו 3" ברוחו ובהשראתו של האמן פורץ הדרך אורי קצנשטיין. באירוע יוצגו כ- 20 מופעי מוזיקה, עבודות פרפורמנס, סאונד, וידאו ומדיומים מעורבים של אמנים ישראליים ובינלאומיים. לרגל האירוע תגיע במיוחד לישראל לימפה פוקס מאמניות הסאונד הבולטות בעולם בסצנת המוזיקה הניסיונית, שתנגן על מערכת המשלבת כלי נגינה שהיא עצמה בונה.
ביום האירוע יוכרז קול קורא שלישי בפרס לאמנות רב-תחומית ע"ש אורי קצנשטיין על סך 70 אלף שקלים אשר יינתן לאמן, אמנית או קבוצת יוצרים עבור פיתוח ומימוש של עבודה רב-תחומית חדשה.
האירוע מתקיים בתמיכת מכון גתה ומכון התרבות של ליטא. הפרס והפרויקט מתקיים בזכות תרומתם הנדיבה של משפחת דנציגר, רבקה סקר, ומשפחתו של אורי קצנשטיין
האירוע יתקיים במוצ"ש, 21.10.23 החל מ-18:00 ועד חצות.
במרכז לאמנות דיגיטלית, רחוב האמוראים 4 חולון
הכניסה חופשית
בין האמנים המשתתפים בתערוכה:
אהד פישוף, ליילה רוז ברי, יונתן עומר מזרחי, אלונה פרידברג, לימור אורנשטיין, אסי משולם // אולה סבוצ׳ק ורם גבאי // uiuiui – אורי זורניצר ואיתי רייטן // אורי לוינסון // אורי קצנשטיין // איל גרוס // אמיר יציב // אנטאנס דומברובסקי (ליטא) // בן הגרי // גיא גולדשטיין // דוד למואן עם מיכל גולדשטיין, שלומצי מאזוז וסימה גוטמן // חיה רוקין ברקמן // לימפה פוקס (גרמניה) // נועם רותם ודניאל מאיר // סביון ויובל שנהר// עוז מלול // רן סלוין ויוסף משיח // פי בלבירסקי// שני שבתאי // תנועה ציבורית// אמני ויטרינה
ניהול אמנותי: אודי אדלמן ושמרית גיל
ליווי סאונד: דני מאיר
במוצאי שבת ה 21.10 החל מהשעה 18:00 יתקיים במרכז לאמנות דיגיטלית, זו השנה השלישית ברציפות, ערב אמנות רב-תחומית ברוחו ובהשראתו של האמן פורץ הדרך אורי קצנשטיין. קצנשטיין היה אמן רדיקלי אשר עבודתו התאפיינה בחיבורים ייחודיים וחסרי פשרות בין פרפורמנס, סאונד, וידאו ופיסול. היה ידיד המרכז לאמנות דיגיטלית מראשיתו, ייסד בו את רדיו חלאס (https://halas.am) והיה שותף חשוב לפרויקטים רבים.
בערב יוצגו 20 מופעי מוזיקה, עבודות פרפורמנס, סאונד, וידאו ומדיומים מעורבים של אמנים ישראליים ובינלאומיים. העבודות באירוע עושות שימושים לא קונבנציונליים בכלי נגינה, במכונות ובגוף, ומנכיחות שאלות על הגבול שבין האדם לכלים שהוא יצר, לסביבה האורגנית-סינטטית, ולמקום והזמן בו האמן חי ופועל.
כותרת האירוע – "מי בא אחרינו?" מזמינה אמנים וקהל לעסוק באזורי ביניים, בשינוי והתפתחות החיים האנושיים בכלל, באפשרות לדמיין מחוזות חדשים להתנסות ופריצת גבולות. בשנה זו האירוע מתחקה אחר הרעיון התעשייתי והמכני – דווקא ברגע בו המציאות האנושית הופכת וירטואלית יותר ויותר ומתרחקת מהחיבור היצרני בין גוף האדם לגוף המכאני, נחזור לדימוי של המפעל, סדנאות המתכת והמכונות, לכושר האנושי ליצור בעזרת מכונות. בעוד הדימוי המרכזי השולט כיום הוא של צבר מכונות המחליפות את האדם ושל מפעלים ללא אנשים, נחזור לסינתזה היצרנית ולחומריות דרך סאונד תעשייתי, מנגנונים פיזיים ומכאניים ופסיי יצור. האם אנחנו יכולים לבסס הגיון יצירתי מהחיבור האנושי-מכאני היום? כיצד הצימוד גוף-מכונה מגדיר אותנו כבני אדם? מה לעתיד יש לומר על יחס זה? ומה נשאר מגופי המתכת שאכלסו את חללי הענק בעבר?
בנוסף, ביום האירוע יוכרז הקול הקורא השלישי בפרס לאמנות רב-תחומית ע"ש אורי קצנשטיין. הפרס השנתי על סך 70 אלף שקלים יינתן לאמן, אמנית או קבוצת יוצרים עבור פיתוח ומימוש של עבודה רב-תחומית חדשה. ההצעה תבחר ע"י ועדת הפרס המקצועית במהלך חודש דצמבר 2023. במחזור הראשון זכה האמן גלעד רטמן לפרויקט אשר יוצג בשנת 2024 במרכז לאמנות עכשווית בתל-אביב, ובמחזור השני זכתה האמנית חנה אנושיק מנהיימר לפרויקט שיוצג במרכז לאמנות דיגיטלית, אף הוא בשנת 2024.
בין המופעים המרכזיים באירוע:
לימפה פוקס (גרמניה) :
מאמניות הסאונד הבולטות בסצנת המוזיקה הניסיונית הבינלאומית, שתנגן על מיצב כלי נגינה. פוקס מנגנת על מיצב כלי נגינה הכולל גם מוטות ברונזה, גרניט ועץ, ברגישות וביחס לאינטראקציות הנוצרות בין המרכיבים השונים, ולהתפתחות הספונטנית והרגעית של הסאונד.
Frogman / Mirror / Frogman:
גרסה מחודשת, קבוצתית ומורחבת, לפעולה פרפורמטיבית מתוך עבודה זוגית משותפת של אורי קצנשטיין ואהד פישוף, שהועלתה במקור באנגליה ובישראל ב-1997. היצירה נוצרה בהזמנת פסטיבל הפרפורמנס ״ערפול״ באוצרות סרג׳יו אדלשטיין והייתה לעבודה הבימתית השנייה שקצנשטיין ופישוף יצרו במשותף.
את העבודה, שבמקור גם בוצעה על ידי קצנשטיין ופישוף, יבצעו בגרסתה החדשה שלושה זוגות של פרפורמרים, לצד פישוף עצמו, שבגרסה הנוכחית ינגן את הפסקול החי של היצירה.
בהשתתפות: ליילה רוז ברי, יונתן עומר מזרחי, אלונה פרידברג, לימור אורנשטיין, אסי משולם.
UIUIUI:
דואו תופים-סקסופון-סינת-בלונים של אורי זורניצר ואיתי רייטן. מנגנים קומפוזיציות המושפעות מהארדקור פאנק, מוזיקה מאולתרת, מוזיקה קאמרית, ברייקקור ונויז.
קליפסטיק:
עבודת פרפורמנס חדשה של חיה רוקין ברקמן. דווקא החיבור המקיים בין זכר ונקבה, אחיזה אחד בשניה. סיזיפיות שמרמזת על גורל ידוע מראש בתפקיד האימהי. נושאת בתוכה סוד המגלה פעולה עם היתכנות לאינסופיות. להביא את הפעולה הפרגמטית למצב שהכל יתכן, דְּכֹלָּא בָהּ.
מכונת מים מספר 6 :
טריו של מיכל גולדשטיין עם שלומצי מאזוז וסימה גוטמן ינגנו במיצב מים של האמן דוד למואן – מכונת גשם מספר 6. המיצב הוא חלק מסדרת סביבות של רעש לבן, המתבססים על האיכויות המרגיעות של צלילים המצויים סביבנו בחיי היום יום: מים, מתח חשמל נמוך, מערכות מיזוג ומאווררים. המופע מתקיים כאשר טפטוף המים יוצר מעין מסך בינו לבין הקהל הצופה.
סינגל קופי :
פס ייצור חד פעמי של אמני הסאונד נועם רותם ודניאל מאיר: מוזיקאים, מעצבים גרפיים ודפסים עובדים בזמן אמת באולפן-סטודיו. כל 25 דקות תוקלט יצירה מוזיקלית חדשה, שתימסר בתוך עטיפה ייעודית שעוצבה לה, לצופה אקראי בקהל. סינגל קופי הוא מיצג המבוסס על מערכת חוקים המעמידה למבחן את
היחסים שבין האמן, היצירה והקהל, תוך שהיא נוגעת בזמן אמת בשאלות טעונות על הערך ועצם קיומה של היצירה. המוזיקאים והמעצבים עובדים במסגרת כללים המחייבים אותם בכל 25 דקות להקליט יצירה מוזיקלית חדשה על טייפ סלילים, לתת לה שם, ולצרוב אותה על קסטה בודדת, שתימסר בתוך עטיפה ייעודית שעוצבה לה, לצופה אקראי בקהל. מיד לאחר מכן מתחילים המוזיקאים והמעצבים בתהליך מחדש, כאשר הם מקליטים למעשה על גבי היצירה הקודמת, וכך מוחקים אותה. העותק היחיד של היצירה נמסר בשלמותו לצופה על כל זכויותיה, והוא רשאי לעשות בה כרצונו: לשמור, למכור או להשליך אותה לפח. בכך הוא הופך לחלק מן העבודה; הוא נושא אותה עמו והוא האחראי לגורלה. הוא זה שיקבע מעתה מהו הצליל שמשמיע עץ שנופל ביער.
פרצה:
מיצב מאת רן סלוין, המדמה מועדון לילה, בו צורות ריקוד מכניות באות לביטוי בין מכונות. רצועת סאונד בלולאה, מועדון לילה ממוכן, מתחת לאדמה. הצליל מתרגם לפולסים של אור, בין חלל לאדים.
צורות ריקוד מכניות באות לביטוי בין מכונות. המיצב מפרק חווית מועדון לילה לנצנוצי פיקסלים, ואת ערוצי הסאונד לערוצי אור בחלל מקלט דחוס.
תעלו אלי לשמוע תקליטים :
האזנה מודרכת באוספי התקליטים הפרטיים של אמני הסאונד רם גבאי ואולה סבוצ׳ק, אל תוך הלילה. אולה ורם יעתיקו את ספריית התקליטים שלהם לאולם ובמהלך הלילה ינגנו back-to-back טראקים נדירים וייחודיים, וישתפו במחשבות והגיגים על הממוכן בעולם האודיו והסאונד.
אודות אורי קצנשטיין:
אורי קצנשטיין נולד ב–1951 בתל אביב, נפטר באוגוסט 2018. למד אמנות בבית הספר אבני בתל אביב, תואר ראשון באמנות באוניברסיטת אינדיאנה ותואר שני בסן פרנסיסקו. אחרי הלימודים השתלב בסצינת הפרפורמנס שהלכה ותפסה מקום משמעותי בעולם האמנות בניו יורק. הוא הציג בכמה מהחללים החשובים ביותר בתחום זה בשנות ה–80, כמו The Kitchen ו־No–Se–No. במקביל ללימודי האמנות בארה"ב, החל לעסוק גם במוזיקה. עם שובו לארץ, החל להתמקד גם בפיסול ועבודות וידיאו ומיצב, והציג במסגרת תערוכות רבות בארץ ובעולם: בביאנלות בברזיל, פולין, טורקיה וארגנטינה, שם זכה ב–2002 במקום הראשון. שנה קודם לכן, ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה. בעקבות זכייתו בפרס סנדל, ב–2015 הוצגה במוזיאון תל אביב התערוכה Backyard, תערוכה סמי-רטרוספקטיבית, מיצירותיו אשר זכתה לביקורות טובות והצלחה רבה. השתתף באופרת הרוק "סמארה", שכתבו הלל מיטלפונקט ולהקת "נקמת הטרקטור", והחל לשתף פעולה עם המוזיקאי אוהד פישוף. בהמשך היה קצנשטיין חבר בהרכב המוזיקלי "הוא־קויידם", עם אופיר אילזצקי ודני מאיר. בשנת 2008 ייסד קצנשטיין את רדיו חלאס במרכז לאמנות דיגיטלית, כפלטפורמה למוזיקה אקספרימנטלית ולתכנים שאינם זוכים לייצוג בערוצי הרדיו הציבורי והמסחרי.
עבודותיו של קצנטשיין מתייחסות לטבעו הנזיל והגמיש של האדם, שהחברה מנסה להצרין ולתבנת; ועל המפגש המטלטל בין האדם לחברה. רעיונות הגמישות והתנועתיות מתבטאים בעבודותיו בסאונד ובמוזיקה – כשני מדיומים הגמישים באופיים, כשהגוף הוא הנשא של אותה נזילות מובנת. גוף זה – על הקלקולים והחוסרים שבו – נתקל שוב ושוב באלמנטים חדים ומוחלטים הפוצעים אותו, וחודרים באופנים שונים את השכבה המישושית הבסיסית – העור – המהווה חייץ מדומיין בינו לבין החברה והעולם שסביבו, כך בעבודות בהן קצנשטיין מקיז את דמו, מקעקע אוצרים ומחשמל עצמו וקהל מזדמן כפעולה תרפויטית. רעיון החיץ
המדומיין שבין האדם לחברה קיבל אצל קצנשטיין ביטוי ממשי כאמן פרפורמנס ששאף לבטל את הגבול הקונספטואלי בינו לבין הקהל. אותו גוף פגיע, מתחשמל, מטלטל, מסמן את המקומות המנונים של החברה, ומנסה לחלץ אותה מהבנליה בה היא כלואה.
אודות המרכז לאמנות דיגיטלית:
המרכז לאמנות דיגיטלית נוסד בשנת 2001 בחולון. המרכז הינו אחד מגופי המדיטק והוא פועל בשכונת ג'סי כהן. הוא יוצר נקודות מגע והשקה בין אמנות, חברה, מחקר וטכנולוגיה ומפתח סביבות רב תחומיות, מציג תערוכות נושא של אמנות ישראלית ובינלאומית עכשווית, יוצר פרויקטים ממושכים עם קהילות מקומיות ויוצרים, וכולל פלטפורמות שונות דוגמת ארכיון וידאו ארט ואמנות ציבורית, רדיו חלאס לסאונד ומוסיקה ניסיונית, מעבדת מקס לייצור באמצעים דיגיטליים ואנלוגיים, כתב העת מארב, חדר מוזיקה, בית דפוס ועוד.
