אפי טריגר – פופ טארטס תרבות אמריקאית | טלויזיה | קולנוע | ספרים | פוליטיקה אמריקאית
הנה הם חזרו.
הלייקרס מהאייטיז.
השושלת של מג'יק וקארים.
תחילת השושלת.
זו אחת הסדרות הכי כיפיות בנמצא.
פרק פתיחת עונה שנמשך 66 דקות ועובר עם חיוך ומחליק בגרון כמו שייק פירות מרענן.
מה צריך יותר?
או.
העלאת מפלס הדרמה בפרק השני, וגם אורך הגיוני יותר, של 44 דקות.
בקיצור- זו לא סדרת מופת, זו לא סדרה של פרסים, זו פשוט סדרה כיפית לכל מי שאוהב את סיפור ההצלחה האמריקני הגדול, שמערב כישרון, כסף, ספורט, סקס, אינטרסים מנוגדים ודמויות גדולות מהחיים.
ניכר גם, שממש לא מעניינת את יוצרי הסדרה הביקורת ש"חטפו" בעונה הראשונה.
משפחתו של ג'רי ווסט זעמה על הדרך שהוצג בעונת הבכורה כגוש של עצבים וקללות? נמשיך להציג אותו עצבני גם בפתיחת העונה השנייה.
קארים לא הכי מרוצה מהצורה שבה הוצג בעונה הקודמת? הוא עדיין יוצג בפתיחת העונה השנייה כמעין פוץ מתנשא.
ומג'יק? ממנו לא שמענו יותר מדי, אולי כי הוא יודע, שהיה ילד פוחז קל דעת ופלייבוי בתחילת הקריירה, מה שכמובן הוביל אותו להסתבך בריאותית עם נגיף האיידס.
למזלו, המג'יק היכה בו, והוא הפך לאחד המקרים הבודדים בהיסטוריה של אדם, שהנגיף נעלם לאט לאט מגופו וזוכה לתוחלת חיים ארוכה במיוחד.
ג'רי באס, או הדוקטור ג'רי באס, הוא עדיין מרכז העניינים לפחות בשני הפרקים הראשונים. ג'ון סי ריילי הנהדר מצליח להפוך את הפלייבוי, שהוא גם מהנדס בהשכלתו, וגם חולם בגדול ומהמר עוד יותר בגדול, לדמות עגולה ומסקרנת.
ג'יני מקבלת פתאום לצידה בעונה הזאת גם את שני אחיה, מה שרק מדגיש עד כמה היא יותר מתאימה לביזנס, ועד כמה היא כנראה עדיין רוצה רק שאבא יהיה מרוצה.
המאמן פול ווסטהאד, בגילומו המשובח של ג'ייסון סיגל, מתגלה כחסר ביטחון ולעיתים מעצבן.
פט ריילי הוא לכאורה בחור טוב, אבל גם חותר תחת המאמן.
והכל ביחד , עם סצינות כדורסל ופילטר שנועד להציג לנו את המציאות האייטיזית במשקפיים אייטיזיות, מספק יופי של טלוויזיה .
ניכר גם, שהוחלט , לפחות בהתחלה, להוריד את מפלס הפנייה למצלמה, משהו שהופיע בתדירות גבוהה יותר בעונה הראשונה ולא תמיד שירת את העלילה.
אין טעם להכביר עוד במילים- סדרה כיפית לקיץ, מושלמת לפופ טארטס חובב האמריקנה.
וטובה מאוד גם עבורכן.
