אפי טריגר – פופ טארטס תרבות אמריקאית | טלויזיה | קולנוע | ספרים | פוליטיקה אמריקאית
בסופו של דבר, ספרות הריגול של המאה ה-21 משתמשת בכלים ברורים.
קווי העלילה, למי שרוצה שספרו יהיה קרוב למציאות, נמצאים בתוך קופסה, ויש להם כמות מוגדרת, היא לא קיימת עד אינסוף.
לכן, כשמותחן ריגול ישראלי חדש מגיע לידיו של פופ טארטס, הוא נדרך במהלך הקריאה, ולא יכול שלא לבצע השוואות לספרים שקרא, בעבר הקרוב או הרחוק.
במקרה של "אין הזדמנות שלישית" זה בעבר הדי קרוב.
אבל רגע, עוד לא קראתם את הספר במלואו? אנא הניחו את הפוסט הזה מהיד, וחזרו אליו רק לאחר שתשלימו הקריאה.
המטרה של פופ טארטס היא לא לקלקל קווי עלילה לקורא, אבל הוא לא בטוח שיעמוד בכך.
אוקיי?
אוקיי.
יונתן דה שליט, כידוע, הוא איש כוחות הביטחון, שכותב בשם בדוי, שמרפרר את הערצתו לספריו של ג'ון לה קארה.
טרילוגיית "בוגד" שלו זכתה להצלחה רבה בארץ, וגם לשבחי הביקורת , כולל מחמאות רבות מפופ טארטס.
ב"אין הזדמנות שלישית" הוא נוטש את הדמויות המוכרות מהספרים ההן, למעט כמה דמויות משנה, שמקבלות הפעם הזדמנות נוספת לזהור, בלי להיות לצידה של יערה שטיין.
העלילה מערבבת בתוכה אוליגרך רוסי, קשר חם בין ראש המועצה לביטחון לאומי לנשיא ארה"ב לבין ראש המוסד, יחידת חיסול ישראלית, אשת קשר אמריקאית מסתורית, עבר מסויט של כמה מחברי החולייה הישראלית, ובראשם יוסף קלדרון שנפצע אנושות במאה הקודמת בטשקנט ונותר ללא יד וללא רגל.
ועוד מכל הטוב הזה.
העניין הוא שזה צריך להיות מוגש לקורא כקוקטייל שלא פגש בו מעולם.
ובעולם הנוכחי שבו אנו נמצאים, תתקשו למצוא ספר ריגול העוסק במוסד, או ספר ריגול בישראל, שאינו מערב בתוכו את המודיעין הרוסי, או אוליגרך רוסי שסוחר בנשק.
דניאל סילבה, מחבר הספרים על גבריאל אלון, אף הציג לנו אישה בתפקיד בכיר במודיעין הבריטי, שהיא למעשה מרגלת למען רוסיה שהצליחה להשתחל לדרגות הגבוהות ביותר בשירותי המודיעין של הוד מלכותה.
עד שהיא נחשפת בידי אלון ואנשיו.
למה זה חשוב? כי כשקוראים את "אין הזדמנות שלישית" ושמים לב שמשימת החיסול משתבשת פעמיים, מבינים שיש דברים בגו.
וכשהקורא , שטורף להנאתו ספרי ריגול כבר שנים ארוכות, מבין שרשימת החשודים בשיבוש החיסול אינה ארוכה, הוא יכול להעלות בדעתו את הכיוון הבא שאליו תפנה העלילה.
זה לא גורע מהמהירות שבה "אין הזדמנות שלישית" נקרא, ומהאיפיון המוצלח של מרבית הדמויות שבו, ובראשן כמובן יוסף קלדרון.
זה לא פוגם בהנאה שבקריאת הספר ובהנאה שבזיהוי עוד מבוי סתום ועוד מבוי סתום שמציב דה שליט בפני גיבוריו, רק כדי לגלות כעבור כמה עמודים כיצד יצליחו בכל זאת להתגבר על הקשיים ולהמשיך הלאה.
וזה לא פוגע בתחכום שבנפתולי העלילה, שמשלבת בתוכה, כאמור, פוליטיקה אמריקנית, נועזות ישראלית וקצת SVR ואוליגרכים.
אבל זה מנקר לקורא אי שם בראש, ההשוואות לדניאל סילבה ולספרים אחרים על אוליגרכים מושחתים ומודיעין אמריקני וסכנות שבתפוצת נשק. זה מנקר ולא מרפה.
אוף.
