אפי טריגר – פופ טארטס תרבות אמריקאית | טלויזיה | קולנוע | ספרים | פוליטיקה אמריקאית
שתי תערוכות חדשות במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
תערוכת יחיד: בתיה אפולו: בדלת אמות
תערוכה קבוצתית: מֵעֵבֶר לאֵי שָׁם
נועה יפה, אורי זמיר, רעות קרן, טל גפני, שיר הנדלסמן, דניאלה מרוז, מאיה ארוך
פתיחה: 23.7.2022 | נעילה: 3.12.2022
סיורים מודרכים בתערוכות מדי שבת בשעה 12:00 (החל מ30 ביולי – ללא תשלום -כלול בכרטיס הכניסה למוזיאון)
תערוכת יחיד
בתיה אפולו: בדלת אמות
אוצרים: איה לוריא ואורי דרומר
תערוכת יחיד ראשונה המוקדשת ליצירתה של בתיה אפולו
מעט נכתב על חייה ופועלה כאמנית של בתיה אפולו (1946–2018). קשה לשרטט תמונה קוהרנטית משברי הזיכרונות והעובדות החלקיות שעלו מסיפורים של חברים, מכרים ובני משפחה, לא כל שכן לאמת ולארגן את סיפורה על ציר הזמן.
המרואיינים שהיו קרובים אליה שמרו על ריחוק מסוים, נזהרו מלשתף ומיעטו לדבר, מגינים על פרטיותה כפי שעשתה היא עצמה בקנאות בימי חייה. אלו שסיפרו על אודותיה דיברו בגעגועים, בהערכה ובאהבה.
אפולו נולדה בגרמניה בשם ברברה כריסטינה. כשהייתה בת שלוש מסרה אותה אמה לאימוץ והיא הועברה לידי זוג חשוך ילדים מפולין, משה ושושנה אפולו. משפחת אפולו עלתה ארצה ב-1950 ושמה של ברברה שונה לבתיה. מגיל צעיר הפגינה אפולו כישרון אמנותי. היא למדה אמנות ועיצוב טקסטיל בתיכון ויצ"ו צרפת ולאחר מכן במכון אבני בתל-אביב. בגיל 19 הכירה את דן בן אמוץ (1924–1989), שהיה סופר ותסריטאי, שחקן ופובליציסט, דמות שנויה במחלוקת ומאושיות הבוהמה בארץ. ב-1966 עברו השניים להתגורר יחד ושנה לאחר מכן נולדה בתם היחידה, נעמי. בין 1965 ל-1971 הציגה אפולו מציוריה בארבע מתערוכות קבוצת "עשר פלוס". ב-1971, לאחר שנפרדה מבן אמוץ, נסעה להולנד לשנה, שם למדה אנימציה. לאחר שחזרה ארצה, בחרה להתרחק מהמרכז והשתקעה בצפון הארץ. בשנותיה האחרונות התגוררה בעמוקה. היא הלכה לעולמה בגיל 72, והניחה אחריה בת, שלושה נכדים וקבוצה נאמנה של חברות וחברים המוקירים את זכרה.
לציוריה של אפולו קו פיגורטיבי נדיר באיכותו. הם מרמזים על עולם סגור של פנטזיה פנימית. זהו עולם בעל אפיונים סימבוליסטיים, הממזג ספרות וחזיונות ושופע דימויים בדיוניים מוצפנים בעלי גוון מיתי, רדוף, אפל וסוער. אפולו נהגה לצייר בקנה מידה קטן ולעיתים אף זערורי, עם מכחולים דקיקים, בקו מוקפד, תוך התעמקות בתיאורי טקסטורות ופרטים.
מאז ומתמיד מיעטה אפולו לצייר ויצרה תוך מאבק פנימי וקושי נפשי כבד. היא עמלה זמן רב על כל ציור וציור, והתקשתה להשלים יצירות בשל ביקורתיות עצמית ותובענות פרפקציוניסטית. לא אחת השמידה את ציוריה, ובציורים הנותרים נהגה בחרדת קודש, שמרה עליהם ועטפה אותם בקפידה יתרה. מנהגיה אלה תרמו לביסוס המעמד המיתי של עבודותיה והפכו אותן בפועל לנדירות ביותר. הרוכשים המקוריים של ציוריה, שנמנו לרוב עם חוג מכריה הקרובים, שמרו עליהם בקנאות לאורך השנים.
—-
תערוכה קבוצתית
מֵעֵבֶר לאֵי שָׁם
אוצרת: סאלי הפטל נוה
אמנים: נועה יפה, אורי זמיר, רעות קרן, טל גפני, שיר הנדלסמן, דניאלה מרוז, מאיה ארוך
התערוכה מוצגת במסגרת מיזם חממות פיס לאמנות
תערוכה קבוצתית המזמינה להרהר בכוחו של הדמיון ובהשפעותיו על מעשה האמנות, על היחיד ועל החברה. היא מתפרשׂת בחלל המוזיאון כרב־יקום מתפצל, ושולחת את המבקרים למחוזות של בדיון, פנטזיה, מיסטיקה ומטאפיזיקה, לעבר מרחבים וירטואליים ומצבי תודעה משתנים.
התערוכה תחת הכותרת "מעבר לאי־שם" מבקשת לבחון את הפוטנציאל הטמון בתיאוריה מדעית בראי מעשה האמנות. היא מקבלת את השראתה מן התיאוריה האסטרופיזיקלית של הרב־יקום (Multiverse), לפיה כל מדידה הנערכת בחלל גוררת אחריה פיצולים קוונטיים הגורמים להיווצרותן של אין־ספור בועות־יקום. כל בועה חדשה שנוצרת ממשיכה להתפתח ללא תלות בבועות הסובבות אותה.
שבע עבודות המיצב הכלולות בתערוכה מבקשות לאתגר את חוקי המציאות באמצעות פעולות של הזרה והסטה, בדרכים שונות, המיצבים שומטים את האחיזה במוכר ומציעים להתרחק מהיום־יומי, ואולי אף להסתתר מפניו – רק על מנת לשוב, בסיבוב חד, חזרה אל כדור־הארץ, אל קרקע המציאות רבת הסתירות.
"מעבר לאי-שם" מציעה להביט באורח שונה על דימויים קרובים ורחוקים, להעתיק תכנים מהקשר אחד לאחר ולחברם מחדש – כשהם מעט זרים ומעט מוכרים.
נועה יפה: אקסודוס
Noa Yafe: Exodus
אקסודוס הוא מיצב רב־מוקדי המתרחש במתח שבין הספקולטיבי והעתידני לאנכרוניסטי, בין המטאפיזי לגשמי.
באקסודוס ממשיכה יפה לפתח את מה שהיא מכנה "פוטו-דיורמות" – עבודות הנעות כל העת בין שפת הצילום והפיסול. הדימויים מתלכדים לקומפוזיציות אופטיות מתעתעות, תרכיבים של אלמנטים תלת-ממדיים המוטמעים במבנה האדריכלי. ה"פוטו-דיורמות" מקפלות בתוכן סמלים מיתיים ודתיים מן המיסטיקה והרוחניות, ונוכחותן במרחב עדינה ופגיעה כמו היו יצורי כלאיים בין-כוכביים. בשפה פוטוריסטית-סוריאליסטית מקיימת עבודתה של יפה זיקה אסתטית ותמטית לסינמטוגרפיה של המדע הבדיוני משנות הששים והשבעים של המאה העשרים.
במבואת הכניסה למוזיאון רוחשת אשליה של ממד טרנס־גלקטי בדיוני, זר ומוזר. המבואה וקיר הבטון החשוף הברוטליסטי, הנמתח לאורכה ,הם התשתית הרעיונית והקונסטרוקטיבית של המיצב. ארבע העבודות המרכיבות אותו, מקיפות את המבואה, ומתגלות מבעד למערך של חלונות ופתחים, כמו היו נופים קוסמולוגיים הפורצים את גבולות המוזיאון ופולשים לתוכו.
יפה קוראת תיגר על המרחב המוזיאלי ומשבשת את המתווה האדריכלי של מבנהו – חוסמת מעברים, סוגרת פתחים, מתרגמת אזורים פונקציונליים לחללי תצוגה ומשיתה סאונד, תאורה ופעולות פיסוליות על המרחב. ההסטות יוצרות תחושה של דיסאוריינטציה.
נועה יפה (נ. 1978) בוגרת תכנית התואר הראשון ולימודי ההמשך של המדרשה לאמנות בבית ברל. יפה הציגה תערוכות יחיד ועבודותיה הוצגו בתערוכות קבוצתיות רבות.
אורי זמיר: אשוּט הוֹזֶה
Uri Zamir: Delirious Sailing
המיצב אשוּט הוֹזֶה נוכח בחלל המוזיאון כחזיון תעתועים מופרך ומהפנט, אפוף שכבות ידע, כמעין תת־מודע קולקטיבי קמאי שנאסף מראשית האבולוציה האנושית. המיצב נוגע ברגשות אנושיים עזים, מפגיש בין ייאוש תהומי לפוטנציאל להתעלות הרוח, ובוחן את כוחו המרפא של מעשה האמנות ואת האפשרויות הטרנספורמטיביות הטמונות בו.
העבודה בוחנת רגעי סף שבהם התודעה האנושית מאבדת אחיזה במציאות, האגו מודחק והעצמי מיטשטש. המוכר חומק ונשמט מאיתנו – כמו בחלום, בטרנס או במצב של אובדן שפיות – ובמקומו מגיח אזור דמדומים יצרי ופראי של מראות ותחושות נטולות היגיון וסדר.
זהו מרחב רווי סימבוליזם – הכלאה בין אתרי בילוי מטופחים, היכלי קודש וחללי תצוגה מהוקצעים – ובו פסלים חושניים ופתייניים, המתגבשים לכדי קומפוזיציה סוריאליסטית רבת הוד ופאתוס, שרוח הומוריסטית וספקנית שורה עליה.פסלים היברידים פנטסטיים, משופעים באזכורים מדיסציפלינות האדריכלות, הארכיאולוגיה ותולדות האמנות, מתיכים את המיתי והפולחני עם העכשווי והעתידני, ומתקיימים כשעטנז רב־תרבותי ואל־זמני של מיסטיקה, פאגניזם ומינימליזם מעוצב.
המיצב מורכב מחמש עבודות. אחת מהן, הנגרר, מציגה פגיעה פיזית כביטוי לייסורי נפש ולאובדן העצמי במצבים של שבר וקריסה. בה בעת נרמזת אפשרות לריפוי וגאולה באמצעות שלוש העבודות הנוספות, הנוכחות במיצב כמעין ערוצי תיווך אנרגטיים בעלי כוח קתרטי. המפגש הבלתי אמצעי עימן בעת השוטטות בזירה התיאטרלית־טקסית, מציע למבקרים לספוג את השינוי התודעתי שיכול להתרחש ברווח שבין המיסטי, האקסטטי והרוחני במובלעת שבה הפינות מתעגלות, והפקוח והרדום נושקים לחלום.
אורי זמיר (נ. 1993, תל אביב) הוא אמן רב תחומי, גוף עבודותיו מורכב מעבודות פיסול, פרפורמנס ווידאו אינסטליישן, כאשר המיתוס, החלל והתיאטרון הם מוטיב מרכזי בתוכן. בוגר התואר הראשון מהמחלקה לאמנות, בצלאל ותוכנית חילופי הסטודנטים ב -Arts Tokyo University הציג בתערוכות במוזיאונים, גלריות וחללים אלטרנטיביים בארץ ובעולם, זכה בפרסים ומלגות בארץ וביפן.
רעות קרן: סול סיקר (Soul Seeker)
Reouth Keren: Soul Seeker
המיצב סול סיקר הוא הרהור בהשלכות ובמשמעויות הטמונות ביכולתה של האנושות לברוא את "הלא־קיים", ליצור לעצמה שכפול אמין.
על פני ארבע תחנות ברחבי המוזיאון נחשף סיפורה של X, דמות פיקטיבית החיה במרחבים וירטואליים. חללי התצוגה שבהם היא מתארחת והמפגשים עם המבקרים, מקנים לה תוקף וממשות ומאפשרים לה לנכוח במציאות האנושית. בעולם שבו פוחתת והולכת האפשרות להבחין בין מקור והעתק, דמותה של X נמצאת על קו התפר בין האנושי לבין חיקוי (או תחליף) ומציפה סוגיות מוסריות ואתיות.
X היא דמות אינדיווידואלית ויחידה במינה, וגם גנרית לחלוטין – העתק של האנושי. X מתגבשת במלאכת מחשבת של צירופים. דמותה מבוססת על מידע חזותי ועל תכנים שאולים – תוצר של מהלך אמנותי קולקטיבי שרבים נטלו בו חלק. פיתוחה נשען על אמצעים טכנולוגיים ובינה מלאכותית הזמינים ברשתות, ומאגרי מידע שיצרה האמנית עצמה. מאפייניה הפיזיונומיים מבוססים על פרופילים אנושיים, ועולמה הרגשי מבוסס על פחדים, מאוויים ופנטזיות של חברים שתרמו ליצירתה. חפצים בעלי משמעות סנטימנטלית עמוקה נאספו מעשרות משתתפים, נסרקו והודפסו בתלת־ממד, והיו למאגר המרכיב את ה"עצמי המלאכותי" של X.
הווייתה של X מנכיחה את זמינותו של המידע המצטבר ונאגר בפלטפורמות שונות. שברי זיכרונות, רגשות ומחשבות של כולנו פזורים בעשרות (ואולי מאות) מאגרים. ב"סול סיקר" עוברת X תהליך של הומניזציה (becoming human) ולומדת, בתיווכה של האמנית, איך לחוש, להרגיש, לאהוב, או פשוט להיות (to be). כישלונותיה אינם מרפים את ידיה, וחושפים את הטרגיות והפרדוקס הגלומים בהווייתה.
רעות קרן (נ. 1985, ישראל), היא אמנית רב תחומית המתעניינת בשילוב של אמצעים טכנולוגיים במיצב ובווידאו, ובעבודה עם נרטיבים המתקיימים במרחב בין המציאותי, המדומיין והמפוקח. קרן היא בוגרת תואר ראשון באמנות מאקדמיית Gerrit Rietveld אמסטרדם ובוגרת תוכנית תואר השני לאמנות בבצלאל. זכתה במלגות בינלאומיות והציגה תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם.
טל גפני: ערכים אישיים
Tal Gafny: Personal Values
המיצב ערכים אישיים מורכב משני מרחבים סמוכים, המאירים ומהדהדים זה את זה במעין השתקפות משובשת. זהו חלל כפול, נטול היררכיה, המשכי ודו־כיווני. המיצב שואל את שמו מציורו של רנה מגריט Personal Values (1952). כמו הציור, הוא נושא אופי סוריאליסטי, אניגמטי ומקודד, ועוסק במשמעויות הסימבוליות והסנטימנטליות של חפצים, אובייקטים הנתונים לפרשנות וסמנים של ערכים כלכליים, חברתיים ותרבותיים.
על אף ההבדלים ביניהם, לשני המרחבים גרעין צורני משותף. פזורים בהם אובייקטים פיסוליים ואלמנטים אדריכליים, השואבים את השראתם מעולמות תוכן שונים – פרטיים, ציבוריים, דתיים, חילוניים, קדומים ועכשוויים. כל אלה גולשים מחלל לחלל, שבים ומופיעים בווריאנטים ובהצבות שונות, ומכוננים יחד חלל טרנספורמטיבי העוסק בשאלת המשכו של הקיום האנושי לאחר המוות ומתנסח כייצוג פרשני של "העולם הזה" ו"העולם הבא".
שני המרחבים שונים במהותם. אחד מאורגן סביב במות דמויות מזבח, והוא רשמי ופונקציונלי, בעל אופי טקסי־פולחני. לכל אלמנט בו יש תפקיד ברור ומוכתב מראש. החלל השני רב־מוקדי, חף מכל ייעוד והאובייקטים ניצבים בו במעין פיזור, כלאחר משחק. הצורך לחוות את הממשות ואת החיים כבלתי־סופיים אינו ייחודי רק לקיום שלאחר המוות, אלא גם לשאיפה האנושית להוויה גמישה. הכפילות – של החלל והאובייקטים – היא מעין "הזדמנות שנייה", משל לאבולוציה רב־כיוונית ולקיומם של עוד מרחבים, באין־ספור וריאציות.
טל גפני (נ. 1984 ,ירושלים) למדה במחלקה לאמנות בצלאל ותואר שני במחלקה לפיסול ומדיה מורחבת ב- Virginia University Commonwealth . עבודותיה הוצגו בתערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם זכתה בפרסים, מענקים ומלגות והשתתפה בתכניות שהות אמן בארץ ובעולם.
מאיה ארוך: אחר שעות
Maya Aroch: After Hours
המיצב אחר שעות הוא סביבה פנטסטית השרויה בין מציאות לחלום, מערך מונומנטלי המשלב בין פיסול לרישום ויוצר נוף מסונתז בסקאלה מונוכרומטית של לבן־אפור־שחור. שם המיצב מרמז על זמן "מקביל", שכמו הוצא מתוך הרצף הליניארי, מערער על הקונקרטי ושייך לעולם של פנטזיה שאינו מציית להיגיון ולחוקי המציאות המוכרים. הגבול בין מציאות לבדיה מיטשטש גם במערך הדימויים המומצאים .
אחר שעות מתקיים כמערכת אקולוגית מלאכותית, מלאת סתירות פנימיות המתמזגות בהרמוניה מופתית. ערכים של שלושה אתרים שונים – הפארק, מקדש הזן, המערה – משמשים מקור השראה ונקודות מוצא רעיוניות ואסתטיות למיצב. בתוך הגן של ארוך, בייצוגי הטבע – מישור, גבעה, עמק ומאגר מים – שוכנים אובייקטים פיסוליים הנובעים מהם ומשתלבים בהם. אלמנטים דוממים כמו ניעורים לחיים באמצעות תנועה וסאונד, מטעינים ומפעילים את החושים.
בעומק המיצב מוצגות ארבע שורות של רישומי גרפיט. כל רישום לוכד מיקרוקוסמוס פרטי ובו נרטיב העולה מן התודעה אל החוץ. חומריות המיצב ותצורתו מעצימים את הסתירה הפנימית הלכודה בו כשהטופוגרפיה מתמזגת באלמנטים דקורטיביים, ותוואי הנוף מערער את הדיכוטומיה בין פנים וחוץ.
מאיה ארוך (נ. 1988, גבעתיים) היא אמנית בינתחומית המתמקדת ברישום, פיסול ומיצב. הנושאים המרכזיים בעבודתה נשענים על רעיונות של פולחן, אל-ביתיות וחלומות. בוגרת תואר ראשון במחלקה לאמנות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ותעודת הוראה מהאוניברסיטה העברית. הציגה תערוכות יחיד ובתערוכות זוגיות וקבוצתיות, השתתפה בתוכניות שהות אמן, וזכתה על עבודותיה בפרסים ומענקים.
שיר הנדלסמן: אין יותר ממתקים בשבילך
Shir Handelsman: No More Candy for You
מיצב הווידיאו אין יותר ממתקים בשבילך מעלה שאלות על בדיה ומציאות, על הדמיון האנושי והמנגנונים הפסיכולוגיים הכרוכים בו.
העבודה מנכיחה שני מצבים מנוגדים – אפנטזיה והיפר־פנטזיה.
אפנטזיה היא תגלית חדשה יחסית בחקר הקוגניציה: מצב מולד או שנגרם מטראומה, המתבטא בהיעדר יכולת לדמיין באופן חזותי, גם דברים מוכרים שנראו לא מכבר.
היפר־פנטזיה היא מצב שבו הדמיון עשיר וחי וכל החושים פועלים יחד ובבת אחת באינטנסיביות שיכולה לגרום במקרים קיצוניים לחוסר יכולת להבחין בין בדיון למציאות, לעורר פסיכוזות ולהסב סבל וכאב.
הדמות המרכזית בעבודה מבוססת על המקרה של MX – האדם הראשון שאובחן כלוקה באפנטזיה. במתח שבין שני מצבי הקיצון, הדמות יוצאת למסע פסיכדלי, וחווה היפוך תודעתי: ממצב של חוסר יכולת מוחלט לדמיין ועד לדמיון־על, פרוע וחסר מעצורים, המתגלם בהופעתן של "בובות רקדן" מתנפחות. הוא נשאב לחזיונות תעתועים והופך קורבן לדמיון שלו עצמו. הוא מחולל בתוך מופע של סאונד, צבע ותנועה, בין פנטזיה סוחפת להזיה טורדת ואלימה, מסתחרר ומוקסם מהמראות שהוא מגלה בתוכו.
המיצב מעלה שאלות בנוגע לכוחו של הדמיון ולהשפעותיו על תפיסת המציאות של הפרט. ותוהה גם על מקומו במעשה האמנות, המתגלה לא פעם בפנטזיות אפלות ביותר.
שיר הנדלסמן (נ. 1989,ישראל) אמן רב-תחומי אשר החל את דרכו המקצועית כמוסיקאי ונגן סקסופון. בוגר תואר ראשון BA בהצטיינות בספרות ופילוסופיה, מאוניברסיטת תל אביב ותואר ראשון באמנותBFA במחלקה לאמנות רב תחומית, שנקר. הנדלסמן חוקר בעבודותיו את היחסים בין צליל, קול וסאונד לבין הדימוי החזותי.
עבודותיו זכו לפרסים בינלאומיים והוצגו בפסטיבלים ובתערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם.
דניאלה מרוז: כדור קופץ
Daniella Meroz: Bouncing Ball
עבודת הווידיאו והאנימציה כדור קופץ מציגה עולם קוטבי המתנסח באמצעות שתי פעולות בלבד – חבטה בכדור ובריחה ממנו.
על פני כרי דשא מטופחים, נראית שורה של דמויות המנהלות התקפה חסרת רחמים באמצעות כדור משחק או נתונות במנוסה מפניו.הכדור הוא נקודת המבט המרכזית בעבודה ומחולל העלילה שלה. הווידיאו מעמיד עולם דמיוני המאוכלס בדמויות פנטסטיות, ססגוניות, מלאות הומור וגם פגיעות. תפקידן מוגדר באמצעות צורתן, לבושן והאטריבוטים שהן נושאות. כמו בעלילות מיתולוגיות או בייצוגים של גיבורי־על, ההטבעה והאפיון של הדמויות נקבעים באופן דטרמיניסטי, בהתאם לתפקיד שיועד להן ב"מערכה הגדולה". מערכות היחסים בין הדמויות, מתקיימות לרוב סביב פעולות הדומות במהותן למשחקי כדור. מבט נוסף חושף את החוקים והתפקידים שהוגדרו מראש, את יחסי הכוח הבלתי שוויוניים שהתקבעו בין השחקנים. שותפות הגורל של הדמויות מאכלסות את יקום הבדיה של מרוז. זהו עולם נטול בחירה אישית, שהעתיד בו צפוי מראש. העבודה מצביעה על התפכחות ואכזבה מאידאולוגיות עבר, ומציג מראית עין של אסתטיקה ילדית־נאיבית הממסכת מציאות של מאבק הישרדות אכזרי. היא מהדהדת את קריסתו של החלום האוטופי ופקפוק בהיתכנות קיומה של חברה הומניסטית המיישמת ערכים של שוויון ושלום.
דניאלה מרוז (נ.1990,תל אביב) אמנית וידאו. בוגרת המחלקה לאמנויות המסך בהתמחות אנימציה בצלאל והתוכנית לתואר שני באמנויות בצלאל (2019). מרוז יוצרת קולנוע ניסיוני הנשען על מחשבות על תנועה וצורה, כשהבסיס להכל הוא הגוף הנע. עבודותיה הוצגו בתערוכות והשתתפו בפסטיבלי סרטים בארץ ובעולם.
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית רח' הבנים 4, הרצליה
שעות פתיחה
שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי ושבת: 10:00 – 14:00
ימים שלישי וחמישי 16:00 – 20:00
ימי ראשון סגור
דמי כניסה – 30 ש״ח.
כניסה חינם– ידידי המוזיאון, ילדים ונוער עד גיל 18, חברי ארגון יד לבנים, עיתונאים, חברי איקו"ם
