יום רביעי , דצמבר 7 2022
אפריקה, סרטו של אורן גרנר

וידאו: אפריקה

אפריקה
סרטו של אורן גרנר
Africa – A film by Oren Gerner

זוכה פרס הסרט הטוב ביותר, פרס סרט הביכורים ופרס השחקן הטוב ביותר (מאיר גרנר).בפסטיבל הסרטים בחיפה
זוכה בפרס הבימוי בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בסינגפור
מועמד ל 7 פרסי אופיר: כולל מועמדות לסרט הטוב ביותר
הבחירה הרשמית – פסטיבל טורונטו
הבחירה הרשמית פסטיבל סן סבסטיאן
השתתף בעוד עשרות פסטיבלים ברחבי העולם.

מאיר, מהנדס במקצועו, פנסיונר מצה״ל, מגלה שתכנון החגיגה השנתית של הישוב הקהילתי בו הוא חי, תפקיד אותו הוא ממלא במסירות מזה שלושים שנה, הועבר לטיפולם של בני הנוער. מאיר מתקשה להתמודד עם אובדן הרלוונטיות שלו ויוצא למאבק בניסיון להחזיר את תחושת החיוניות לחייו. המרד מועד לכישלון, אך מתוך המאבק תיוולד משמעות חדשה.

אפריקה", סרטו הארוך הראשון של אורן גרנר, משלב אלמנטים מחייו וצולם בבית הוריו, כשבני משפחתו מככבים בתפקידים הראשיים.
.

היוצרים
תסריט ובימוי: אורן גרנר
הפקה: איתי עקירב
צילום: עדי מוזס
עריכה: גיל וסלי
שחקנים ראשיים מאיר ומאיה גרנר
אורן גרנר

ישראל 2019 , 82 דקות , עברית
החל מן ה 12 למאי בסינמטק תל רביב ובכל רחבי הארץ

כמה מילים על הסיפור מאחורי הסרט והמשמעות של בן שכותב ומביים את הוריו (מאת היוצר):
המסע ל-'אפריקה' התחיל עוד בסוף לימודיי ב'מנשר', עם סרט הגמר שלי, אשר עסק בבחור צעיר שעוזב את בית הוריו (מבוסס על הסיפור שלי). הגישה היתה תחילה די סטנדרטית, התחלתי תהליך ליהוק של שחקנים מקצועיים, עשיתי סיורי לוקיישן, ובניתי צוות ותקציב קלאסי. אך באחד הימים, ממש במקרה, כשעברתי בין חומרי וידאו של סיורי הלוקיישן, מצאתי שם במקרה וידאו קצר בו צילמתי את אבא שלי אוכל מרק במטבח. משהו בפשטות והאמת הבלתי אמצעית שהייתה שם גרמה לי לחשוב שאולי כדאי לבדוק את הכיוון הזה – ובמקום ליצור סרט שמנסה לשחזר סיטואציות ותחושות שלי מול ההורים שלי, לעבוד איתם באמת. כך, יצאנו למסע משותף שהוביל לסרט הגמר שלי 'גרינלנד'. ומשם למעשה, נסללה הדרך 'לאפריקה'. לאחר הלימודים ב'מנשר' ידעתי שאני רוצה לצאת לצלם מהר סרט עלילתי באורך מלא, כי אני מכיר את המציאות העגומה של שנים ארוכות של המתנה לתקציב עבור סרט ראשון, והאחוזים הנמוכים של מקבלי המענקים מקרנות הקולנוע. אז היו שני דברים שידעתי שחשובים לי 1. שזה יהיה סרט שעוסק באיזושהי אמת שחשובה לי ורק אני יכול לספר אותה. 2. שזה יהיה סרט שאני יודע בוודאות שאוכל לצלם. גם ללא תמיכה ממסדית. וכך, נולד הרעיון שבבסיס 'אפריקה', וההחלטה לצלם את הוריי בתפקיד עצמם (פחות או יותר), בביתם שלהם, בישוב בו הם גרים, עם קאסט המורכב כמעט כולו מ'נון-אקטורס'. הסרט צולם באמת באופן עצמאי מהכיס שלי ושל המפיק (איתי עקירב), ולאחר הצילומים קיבלנו מענק השלמה מקרן רבינוביץ' שסייע לנו לסיים את הסרט.
סרט קולנוע, כמו כל מעשה אמנות הוא סוג של תקשורת, לתאר מציאות מסוימת דרך נקודת מבט,. תהליך חקירה של דמות, מקום, ומהות. אני מאמין שיש לזה חלק משמעותי בתהליך עבורי – הניסיון להתקרב, ולגלות את הדמויות של הוריי, ודרכן גם את עצמי, היו מרכיב משמעותי בבחירת עולם הסרט והתהליך שבא איתו. אני זוכר למשל, שכחלק מתהליך התחקיר, הושבתי את שני הוריי, ביחד ולחוד, במאין ראיון דוקומנטרי, ושאלתי אותם המון שאלות, כולל שאלות שלא הייתי שואל בסיטואציה אחרת, על החלומות שלהם, הפחדים שלהם, על הקשר שלהם וכו'. אני זוכר גם שכחלק מהתחקיר המצולם שעשיתי הם אפשרו לי לצלם אותם במהלך היומיום כולל הרגעים האחרונים של היום, שהם הולכים לישון, וממש נתנו לי להיות 'זבוב על הקיר', היו דברים בדינמיקה באינטימיות שנחשפתי אליהם בתהליך הזה. מאוד התרגשתי מהעובדה שאפשרו לי את החופש הזה.
ויש גם זווית קצת יותר רחבה – אני זוכר שחשבתי לעצמי בתחילת התהליך, שאני מאד רוצה לעשות סרט שמצליח להגיד משהו כמו – הנה יש פה בנאדם, כמו הרבה בני אדם בעולם, ויש לו סיפור, ויש בו דרמה, אבל זו דרמה די רגילה, כמו שיש או תהיה לרוב האנשים, ואז לנסות ולצייר את המורכבות, הכאב והיופי שיש בתוך המציאות הזו. משהו שאפשר לראות אותו ולהתבונן בעצמינו.
לעשות סרט עם ההורים זה לא עניין טריוויאלי – במהלך הצילומים, היו מעברים מתעתעים – מתי אני הבן והם ההורים שלי, ומתי אני הבמאי והם השחקנים? יש במצב כזה מאין היפוך עמדות משונה. אני זוכר שבזמן הצילומים, שהתקיימו בבית בו גדלתי, הרגשתי קצת בהזייה, אותם מקומות שבתור ילד, ההורים היו יכולים לומר לי ללכת לסדר את החדר ולעשות שיעורים, עכשיו אני נותן הוראות להורים איך לשחק, היכן לעמוד, ומה להגיד. זה מאין היפוך תפקידים משונה, ולשמחתי, הוריי התמסרו לחלוטין לתפקיד. גם עבורי היה אתגר משמעותי בתוך התהליך, כי אני הרי מדבר על נקודות חשופות, ועל פחדים וכאבים שקשורים לאנשים הכי קרובים לי, ולפעמים זה הרגיש קרוב מדי, נראה לי שזה גרם לי להיות באיזה ריחוק על הסט, משהו שעזר לי לשמור על איזון במהלך הצילומים. ובלילה, אחרי שכל הצוות הלך, והכאוס היה נרגע, הייתי יושב איתם במטבח של הבית והיינו מדברים, והקרבה הייתה חוזרת.
המקומות בהם היה חיכוך היו שונים מאלו ששיערתי. אני למשל פחדתי מאוד מסצינות פיזיות כמו זו שאבא שלי צריך ליפול עם סולם. הוא עשה את זה ממש בקלות, וגם ביקש לקחת עוד טייקים. לעומת זאת, היו שוטים ממש פשוטים בהם אבא שלי עבד בנגריה, וביקשתי ממנו להחזיק קרש ולמדוד אותו כי ככה זה היה בתכנון השוטינג, הוא לא היה מוכן, בטענה שזה לא מקצועי, לא מודדים קרש בעמידה. והיינו יכולים ממש לריב על זה, עד שמצאנו פשרה.
אני גם מאוד הופתעתי לטובה מהמקצוענות של ההורים שלי על הסט – שניהם לא שחקנים מקצועיים והם היו באים אלי עם בקשה לעשות חזרות על סצינות מסוימות וביקשו לשנות לפעמים טקסט שלא הרגיש להם מדויק (והדמויות הרי מבוססות עליהם אז הקשבתי להם כמובן).
הסרט אמנם נשען במידה רבה על המציאות הביוגרפית אבל חלק מהאתגר היה לארגן ולעיתים לשנות את המציאות כדי שתוכל לקיים מבנה דרמטי בסיסי שיכול להחזיק סרט באורך מלא. זה היה איזון מאוד עדין, גם בתהליך כתיבת התסריט וגם בעריכה.
חלק מאוד מאוד משמעותי מהחוויה של הסרט הגיע במפגשים עם הקהל (פסטיבלים והקרנות טרום בכורה), זה היה המקום בו אני והוריי היינו מגיעים לפגוש קהלים ולדבר על הסרט. פתאום הפגישו אותנו עם כל מיני שאלות, על היחסים בין הוריי, היחס שלי אליהם, פחדים, התמודדות עם זקנה, חיפוש משמעות ועוד. השיחות האלו יצרו לא פעם מחשבות רפלקטיביות ותנועות בתוך הדינמיקה בינינו, שחלחלו לחיים, לשיח ולמערכות היחסים.

יש לבדוק גם

מהיום בדיסני פלוס: "בית הספר היסודי אבוט"

בית הספר היסודי אבוט | 7 בדצמבר Abbott Elementary קומדיה העוקבת אחר קבוצה של מורים …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.