בואו נדבר על זה: "שישה – עשר סוסים" מאת גרג ביוקנן

"שישה עשר סוסים" מוגדר על העטיפה כאחד המותחנים הפסיכולוגיים הטובים ביותר שהציע עולם ספרות המתח בשנים האחרונות.

 

הבסיס לעלילה מרתק- מי רצח 16 סוסים בעיירה אנגלית קטנה, ולאחר מכן קבר את ראשיהם במעגל, במעין טקס מוזר ?

 

האם בלש המשטרה אלק ניקולס והווטרינרית המתמחה בזירות פשע קופר אלן יצליחו לפענח את התעלומה?

 

האם השדים האישיים שרודפים כל אחד מהם בנפרד, ואת העיירה כולה, יסייעו לפתרון או רק ישימו לו רגליים?

 

כל חובב ספרי מתח, שהתרגל בעידן הנוכחי לכך שספרי "מתח פסיכולוגי" הם התות שעל הקצפת, ייגש לקריאת הספר הזה בהתרגשות גדולה.

 

הוסיפו לזה הידבקות באומיקרון וחובת בידוד, ותקבלו פופ טארטס להוט במיוחד לצלול אל בין דפי העלילה.

 

ואכן, הספר נפתח בתנופה גדולה.

 

גילוי הגופות, הבאת הסמל ניקולס אל הזירה, הזעקת הווטרינרית המומחית, התושבים המקומיים שמסתירים סודות אדירים, העיירה שידעה ימים טובים יותר, בעלי החווה השתקן וביתו המתבגרת שלא הגיעה לבית הספר חודשים ארוכים, מה לא.

 

רק שבאיזשהו שלב אחרי אמצע הספר, כששלב ראשון בפתרון התעלומה מגיע בדמות סוד אפל מהעבר של העיירה, מחליט ביוקנן "לשגע" את הקורא.

 

פתאום לא כל מה שידענו על אלק, ועל רוז, ועל העיירה אילמארש הוא בגדר עובדה מוגמרת.

 

פתאום משפטים הופכים סתומים, רעיונות קוהרנטיים הופכים לכתיבה של זרם תודעה של דמות הנאבקת בנפשה, וזה בטח גם אמור להיות מגניב ומרעיש ומהפנט.

 

ובכן, זה לא. לפחות מבחינת פופ טארטס. זה רק מקשה על הקריאה, על המעקב אחרי העלילה, ומסבך את העסק שלא כצורך.

 

פעמים רבות הרי אנחנו מדמים עלילת מתח לפאזל בעל כך וכך חלקים, והסופר הכל-יודע מספק לנו כל פעם חלק אחר, עד שהפאזל נפתר.

 

דמיינו לכם שבאמצע "16 סוסים" מתברר, שאנחנו לא פותרים פאזל של 100 אלא של 1000 חלקים.

 

יש גבול גם למה שהקורא מסוגל להכיל.

 

מבחינת פופ טארטס, פעמים רבות הוא נאבק ברעיון להניח לספר בצד, לא לגלות מי עומד מאחורי רצח הסוסים והתעלומות האחרות, ופשוט "ללכת על" ספר מתח אחר.

 

אתם יכולים לקרוא לזה פשטות מחשבה של קורא שלא מוכן לעלילה מתוחכמת מהרגיל.

 

פופ טארטס קורא לזה ספר שלא בנוי היטב, ספר בוסר שצריך היה לעבור עריכה משמעותית ודיאטה חריפה בסיבוכים ופיתולי העלילה.

 

בסוף, פופ טארטס קרא עד הסוף, ובזמן קצר מאוד.

 

אבל תחושת ה"אנטי" לספר, והרצון לסיים אותו רק כדי להגיע אל האפשרות לקחת בלב שלם ספר אחר מהערימה שממתינה בחדר המחשב,  הם לא בשורה מבחינת פופ טארטס כקורא.

 

חבל.