יום ראשון , ספטמבר 19 2021
ג'וליאן מור, הסיפור של ליסי, אפל טיוי פלוס

בואו נדבר על זה: הסיפור של ליסי – סיום הסדרה

מה השתבש ב”סיפורה של ליסי”?

 

ובכן, התשובה הפשוטה היא “מה לא”.

 

אלא שהיא תעשה עוול לסדרה.

 

הפתיח והמוסיקה מרהיבים, צמד השחקנים הראשיים מצויינים, וגם המסייעים בידיהם היו לא רעים, החומר המקורי מופלא- רומן מאת סטיבן קינג- וגם הבימוי של פבלו לריין היה מוקפד , גם אם איטי.

 

העיצוב האומנותי מרשים, ולפרקים הסדרה נדמית כמו סרט קולנוע בשני חלקים.

 

ובכל זאת, זו אינה סדרה טובה דיה.

 

היא לא ייצרה באזז, הסתיימה בלי שום התרגשות מיוחדת, ולא סחפה אחריה דיבורים על מועמדויות לפרסים.

 

אז מה השתבש?

 

אולי, וצריך לומר שפופ טארטס כותב את הדברים בחרדת קודש, אולי הבעיה היא באדון סטיבן קינג בעצמו…

 

הוא זה שהכריז, כי “סיפורה של ליסי” הוא האהוב עליו מבין כל ספריו.

 

הוא זה שהחליט לעבד בעצמו את הספר לתסריט.

 

הוא כתב את תסריטי כל שמונת הפרקים.

 

וסביר להניח, שבהפקה אף אחד לא אזר אומץ כדי לומר לקינג: “בחיאת, אתה סופר ענק, אבל בתסריטים לטלוויזיה יש לך עוד מה ללמוד”.

 

כי מהרגע הראשון נראה היה שהבעיה היא בדרך שבה בחרו להנגיש לצופים את הסיפור המורכב.

 

אם בפרק הראשון עוד סבר פופ טארטס, שמדובר באסטרטגיית “שברנו את האגרטל לרסיסים, ולאט לאט נאפשר לכם לחבר אותם מחדש עד שתבינו מה שקורה”, הרי שכבר בפרק השלישי ניכרה הבעיה:

 

הרסיסים פשוט לא מעניינים מספיק.

 

הפרקים לא ארוכים בצורה יוצאת דופן, אבל כל אחד מהם מרגיש כמו סרט זר עם כתוביות תרגום בשפה שאינך מבין.

 

סצינות ארוכות ובלתי מובנות, התמקדות מוגזמת בצילומי אווירה ונוף, פלאשבקים שיותר משהם מבארים את העלילה הם מסבכים אותה עוד יותר, והתפרסות על פני יותר מדי מוקדים:

 

ליסי ואבלה על מות בעלה, האהבה שחלקו השניים, האחות הגדולה והחולה של ליסי, האחות השנייה והמקנאת של ליסי, ליסי ויצירותיו של בעלה, ג’ים דולי הפסיכופת ורדיפתו את ליסי.

 

מדי פעם אגף אחד בעלילה זכה ליותר זמן מסך בפרק מסוים, אבל זה בא על חשבון ההבנה את הדברים.

 

נדמה היה , שככל שמתקדמים בכל פרק, העסק רק מסתבך יותר.

פופ טארטס קרא את המקור הספרותי לפני שנים רבות, וזכר את העלילה בקווים כלליים בלבד, אבל זה סייע לו משמעותית, בוודאי לעומת צופים אחרים שלא קראו את הסיפור.

 

מה זה בול? למה צריך לחתוך כדי להוציא את הרע? איך יכול להיות שהוא נעלם והיא נשארת? מה הרג את סקוט לנדון? מדוע דולי אובססיבי לגביו כל כך? – כל תשובה שסופקה באשר לשאלות נדמה כאילו נחצבה ממעמקי האדמה.

 

ככה אי אפשר ליהנות מסדרת טלוויזיה.

 

המזל הגדול של “סיפורה של ליסי” הוא כאמור צמד השחקנים הראשיים.

 

ג’וליאן מור וקלייב אואן מצוינים, ביחד ולחוד.

 

הכימיה ביניהם כזוג משכנעת וסוחפת.

 

הוא לבדו מצליח להעביר במגוון הבעות פנים מצומצם את המורכבות שבנפשו של לנגדון.

 

היא מצליחה להציג אבל משפחתי לצד אימה קיומית בצורה מרתקת וכן, גם מרגשת.

 

הם סוחבים לבדם את העגלה המקרטעת עד לקו הסיום.

 

ולא ניפרד לפני שנדבר על הברוטליות שבסדרה- לפופ טארטס אין בעיה עם אלימות באומנות, כשהיא מוצדקת כמובן.

 

אבל בשניים מפרקי הסדרה הוצגה אלימות קשה מאוד, בצורה ממש מטרידה ומעכירת שלווה. מדובר במפגש בין דולי לגברת לנדון, בפלאשבקים לילדותם של סקוט ואחיו פול אצל אביהם המעורער, וכמובן בעימות האחרון בפרק הסיום.

 

משהו צרם שם , משהו הרגיש בוטה ומוגזם.

 

סדרה שהיא פספוס ענק.

יש לבדוק גם

וידאו: הטריילר הרשמי של נטפליקס ל”סיינפלד”

הסדרה החמה של הסתיו? למה לא? הנה הטריילר הנטפליקסי הראשון ל”סיינפלד” הסדרה המלאה תעלה בנטפליקס …