יום שני , אוגוסט 10 2020
צלילה לחור הכחול, שלום אשבל, אופיר ביכורים

ספרים חדשים מאת שלום אשבל

שלום אשבל | מחנך וסופר משיק שני ספרים חדשים

שני ספרים – סיפור אחד – מעגל אחד

החל מסיפורה של אמו (רומייה) בתימן של תחילת המאה ה-20, סיפור של נצחון האור, הקדמה, והעצמת האשה בתא המשפחתי ובתא הקהילתי ("בין חוחים"), ועד סיפורו שלו, של שלום, עם בנו, בפרשה שטלטלה מדינה, קצין צבא צעיר במיל', שיוצא לנפוש בחור הכחול המפורסם בסיני, ואבא אחד, שלא מוותר ובמשך שנה תמימה נלחם למען שמו הטוב של בנו, שמופלל על ידי מערכת משפט ואכיפת חוק מצרית ("צלילה לחור הכחול") 30 שנה לפני נעמה יששכר; סגן שר חוץ אחד, בנימין נתניהו מבשר לאם, לאשתו של שלום "אמא, אני שמח לבשר לך כי בננו עבר זה עתה את מעבר רפיח, כל טוב לכם ומזל טוב", אחרי שנה של תוהו ובוהו.

 

"בין חוחים" – ביוגרפיה חדשה וייחודית וסיפור של פמיניזם בועט בתימן של תחילת המאה ה-20. אמו של שלום, אישה ילדה בעולם של גברים, יוצאת כנגד כולם, כנגד אביה, כנגד בעלה ובני משפחתו, כנגד הולכי רכיל בקהילה היהודית והמוסלמית כאחד והכל – תוך אמונה ובערה פנימית בצדקתה וביושרתה – נאבקת ומנצחת, בגיבוי מערכת המשפט המוסלמית.

"צלילה לחור הכחול" – סיפור אישי על קצין צה"ל בסוף שנות ה-80 שמואשם לשווא במצרים, בדהב, בחור הכחול המפורסם, בסחר בסמים כביכול, ומשוחרר לאחר מסכת ייסורים במשך שנה תמימה, שלו ושל בני משפחתו. שיחת הטלפון בתום השנה מסגן שר החוץ דאז בנימין נתניהו, המבשר לאם, שהבן עבר זה עתה את מעבר רפיח חותמת את שנת הדאגה והייסורים, ומשפחה שלמה שמטולטלת 30 שנה לפני מקרה נעמה יששכר, נושמת לרווחה.

שלום אשבל, יליד 1939, עלה לארץ בהיותו בן 10. בגבעת אולגה, בחדרה, צמח שלום לדרכו הייחודית כמחנך וכפעיל בולט בעיר חדרה בה התגורר מאז ועד היום. ■ שלום הינו בוגר המדרשה למורים בנהלל,  בוגר האוניברסיטה העברית במקרא ובספרות. לאחר קריירה כמורה וכמחנך בבתי ספר יסודיים ובתי ספר תיכוניים, ניהל שנה אחת בית ספר יסודי. שנה אחריה נתמנה למנהל אגף החינוך, התרבות, הנוער והספורט בעיריית חדרה, אותו ניהל עד פרישתו לגמלאות.

 

בין חוחים 

על חיי היהודים בתימן

יהודי תימן בתקופה המתוארת בספר מעמדם היה מעמד של בני חסות. ע"פ הקוראן אין מקום לבני דתות אחרות בין המוסלמים. הלא מוסלמי אחת דינו: להתאסלם או למות. הפשרה בין השתיים היא לחיות ביניהם בחסד, כבן חסות, ולשלם מס גולגלת שנתי על כל נפש במשפחה. המס השנתי בתימן היה שני ריאל לשנה לכל פרט במשפחה, ששולם לאוצר האימאם. גובי המס היו תמיד יהודים, לפי מיטב ידיעתי. מעבר לחסות האימאם, היתה גם חסות המושל, השייך של המקום, או השופט האזורי – ולא אחת גם בעל הזרוע באנשי המקום. היהודים היו מופלים לרעה, אפליות, שהשתנו ממקום למקום. אסור היה ליהודים לשאת נשק, ללבוש צבעונים, לרכב על סוס, להיות חקלאי וכיוצ"ב. באזורים מסוימים, כמו ב"בחבן" או "בראט", היהודים והמוסלמים חיו יחד, ללא אפליות, ללא מחיצות. יחד עם זאת חיי היום יום התנהלו בעיקרון בנחת, ברמה זו או אחרת, תלוי במקום ובאנשיו. הקנאים לדת המוסלמית היו הקיצוניים ביחסם המשפיל כלפי היהודים.


נשים, גברים ומה שביניהם בתימן של תחילת ה-20

התפיסה החברתית הבסיסית היתה שעבודת הבית הנה נחלת הנשים בלבד. אפילו הכניסה למטבח הבית היתה לגבר מעין פלישה, שלא לפי כבודו. הבת מיום לידתה מיועדת לעבודת הבית. מקובל היה, כי לשם כך נולדה. מגיל 3 הבן הולך ללמוד תורה והבת בגיל הזה, מתחילה, בעזרת הנשים במשפחה הסובבות אותה, להכניס את צווארה בעול של מלאכת הבית.                                                                                            

היום הבנות והבנים מתבגרים ואינם יודעים ולא כלום בעבודות הבית. הבת והבן הם המרכז בתא המשפחתי ושני ההורים משרתים אותם בכל. ילדינו ככלל שותפים מלאים במלאכות הבית, מבישול ועד כביסה וגיהוץ מי פחות ומי יותר.


אהבה זה לא מובן מאליו

בודדים מההורים שאהבו את ילדיהם עד כדי כך, שהתעלמו מדעת החברה הסובבת אותם, וראו אך ורק את טובת ילדיהם. מה יגידו האנשים? היתה הדאגה המכרעת בהחלטות גורליות. "אוי לאותה בושה", מטיח האב בפני בתו כשהיא מסרבת להתחתן עם המיועד לה לפי בחירתו. "עשר מיתות ולא בושה אחת" רמז לה רמיזה גסה, שסרובה מעיד על כך, שתומתהאינה טהורה. גם כשיש אהבה אמתית בין שני בני הזוג, היא מוצנעת, נחבאת אל הכלים. זוג נשוי, אהובים ונאהבים, לא יעזו להביע זה לזה את אהבתם בציבור.

 

נקודות השבר של יהודי תימן בעלייתם ארצה

בראש ובראשונה המפגש עם יהודים לא דתיים, "יהודים ללא אל" כדבריהם. אחריו המתירנות, העדר הקוים האדומים, העדר הצניעות בלבוש, במיוחד אצל נשים. מנגד החומרות הקיצוניות ביהדות האשכנזית-האורתודוכסית בכל פרט בחייהם. בני העדה התימנית גרסו אז: "וחי בהם ולא שימות בהם". "עת לה' ועת לכם". הרוב המכריע פסק בהלכה שבחיי היום יום לקולא ולא לחומרא.     

 

חשבתם שלהתגרש במדינה מוסלמית בראשית המאה ה-20 זה לא פשוט? טעיתם

הגירושין בתימן היו דבר שגרתי בהחלט. מאחר שביגמיה לא היתה אסורה שם, גברים בעלי ממון היו נושאים נשים חדשות וצעירות על נשותיהם, ולא אחת היו מגרשים את הבוגרת, המזדקנת, כדי "לרענן" את משכבם. הליך גירושין בתימן יכול להתקיים בו ביום ברגע, שהאישה הסכימה לו ביהדות, ואילו באסלם די היה באמירת "טלאק" (מגורשת), שלוש פעמים, כדי שהגירושין יהיו גירושים סופיים. דוגמא אחת מני רבות ביהדות: רומיה, גיבורת היצירה, אך סיימה זה עתה לאכול ארוחת צהרים, שהכינה לה ולבעלה הראשון, לפתע פתאום הודיע לה, שהוא רוצה להתגרש ממנה. היא הסכימה מיד בשמחה. ובו ביום, בשעות אחר הצהרים היתה כבר גרושה.

 

על התאסלמות  

ההצעות להתאסלם היו תכופות. אמנם מסיונרים לא היו במוסלמים, אבל כל מוסלמי ירא אללה, ראה חובה לעצמו להכניס ככל שניתן בני דתות אחרות תחת כנפי האסלאם. ההצעות להתאסלמות הופנו תכופות לכל יהודי ויהודייה בכל גיל, בין בבדיחות הדעת, ובין ברצינות. אישית אני זוכר כמה פעמים נתבקשתי לדקלם "אל פאתחה" בתמורה לתאנים טריות, לצימוקים לחים. בתימן היתה ידועה "גזירת היתומים" ילדים יהודים, שנתיתמו מהוריהם אוסלמו על ידי השלטון בכוח. היהודים נלחמו בגזירה זו בתכסיסים שונים בעיקר  על ידי נישואים חטופים. יהודי שנגזר עליו גזר דין מוות בגין מכירת אלכוהול למוסלמי, או בעבירת רצח של אדם לא מוסלמי, דינו הומתק באפשרות של התאסלמות במקום כריתת ראש בפרהסיה.

 

צלילה לחור הכחול

 

על הטלפון הראשון מדהב אחרי המעצר של הבן

הטלפון מדהב בלילה ההוא חי בנו כישות קבועה, כנקודת מפנה, ששינתה את כל חיינו. הבשורה בלילה ההוא היכתה בנו במפתיע. התגובה הראשונית שלנו היתה אֶלֶם הֶלֶם, קיפאון מוחלט. אשתי מלמלה משפטים לא מובנים, החוזרים על עצמם, ואני אוחז באפרכסת הטלפון, בוהה בה בלי דעת על מה ולמה הקול הבוקע ממנה מדבר אתי. היכן אני? דיברתי לעצמי. מי זו על הכורסא, שמדברת לעצמה מלים לא מובנות? המלים: מצרים, סמים, נאשם – הובילו אותנו למחוזות של חרדה מן הגרוע עד הגרוע מכל. רק קול סירנה של רכב בטחוני כל שהוא, המיילל ברחוב הסמוך, השיב אותי אל המציאות המרה. 

רק אביבית בת הזקונים, אז בכיתה ז' הייתה על הקרקע. היא תפקדה בדממה. מביאה מים, מטליות, דלי לאמה, שהחלה להקיא. רק עם כניסת אחי וגיסתי לביתנו התחלנו לעכל את הסיטואציה, שנפלה עלינו. תחושות החרדה של הבשורה נתקבעו בלבנו, עולות ויורדות תכופות לאורך כל הדרך. רק לאחר המשפט, שהתקיים בערב יום הכיפורים, רק לאחר מתן גזר הדין של שנה מיום המעצר, החרדה שָׁכְכָה, אך לא נעלמה. כעבור  שנה שנתיים לאחר השחרור התחלנו לעכל שמן העז הזה יש גם משהו מן המתוק. היחס שלנו לחיים השתנה. החשוב התמעט, והטפל גדל והתרחב. הרבה נושאים ועניינים, שהיו חשובים בעינינו, איבדו את ערכם ואת חשיבותם. הערכת המצוי גדלה, והחיפוש אחר הנעלם התמעט מאוד. ההווה, הרגע, הוא הדבר האמיתי. כל מה שמעבר לו קדימה ואחור, חשיבותו נגזרת מתרומתו לאיכות ההווה. שלושה פתגמים שגורים בפינו היום: "קח את המצוי והשלך את הנעלם", "מה שלא הורג אותי, מחשל אותי"  והמשפט, המיוחס לוודי אלן "אם אתה רוצה להצחיק את האלוהים – ספר לו על תכניותיך", התקבע בתודעתנו, ולא אחת, לעתים קרובות מאוד גם בתוספת חחחחח… משחרר.


על המצרים

הנסיעה הראשונה שלי למצרים היתה מלאת חששות. הדמיון הפראי שלי עבד שעות נוספות. יחד עם זאת הגעתי למצרים ללא דעות קדומות. תפישת עולמי היתה אני אורח. העצה של חז"ל: "אזלת לקרתא הלוך בנימוסיה" – הגעת לעיר, לך, ישר עצמך לפי תרבותה, לפי נימוסיה. המטרה שלי לשחרר את בני מן הכלא. ואכן נוכחתי מהר מאוד לדעת: נתת כבוד קיבלת כבוד רחשתי להם כבוד אז, ואני רוחש להם כבוד גם היום. זו המדינה שלהם. מי אני שאגיד להם מה לעשות. ואכן הדבר הראשון שלמדתי ברגע שנחתתי בשדה התעופה לראשונה היה  הגילוי של הכבוד המצרי. "פדאחת מצר", ביישת את מצרים, האשים קצין מצרי מצוחצח נהג מונית, שנאבק עם סבל על הכבודה של תייר, הזקוק למונית. מכאן והלאה הכל יהיה תלוי בעירנות שלי ביכולתי לשמור על כבודי, על פי הקודים שלהם, כדי שאוכל לשמור על כבודם.


 

השיחה הראשונה עם הבן אחרי המעצר במצרים

משיחתי עם בני הבנתי, שחשש מאוד מן הבאות, אך לא היה מפוחד. עצתי לו "חכמים היזהרו בדבריכם" – חיזקה את התנהגותו עם סוהריו. הוא קרא נכון את התמונה. התנהגותו אמרה קודם כבוד לעצמו, והיא שאמרה כבוד לסוהריו ולאסירים כאחד. נכונותו לעזור לאחר, שקיבל בוודאי מן הבית, לתת מעצמו וממזונו לאחרים, ביססו את מעמדו בכלא. הם כינו אותו: הד"ר במשקפיים הקטנות. בדיעבד וודאי לנו, שהתנהגותו זו תרמה גם היא לתוצאות של גזר דינו. על אמות המידה של האיש הקטן במצרים – שנה בכלא על עבירת סמים מיום המעצר משמעותה, שהנאשם בדין חף מפשע. כך קיבלו את בננו האסירים כששב מבית המשפט עם גזר דין של שנה מיום המעצר. "ואללה ברי (חף מפשע), ואללה ברי ברי…" 

 

על נקודות המשבר עם בנו

הכאב קהה מזמן, אך לא נשכח. בשנים בהן אתה עדיין מרגיש צעיר, וצאצאיך בתהליך של התבגרות, חשובה לך הערכתם, וכל הערה שלילית פוגעת ומרחיקה. עם השנים כשהם נעשים הורים ואתה רואה מן הצד את היחסים ביניהם, את ההיסטוריה שלך, החוזרת על עצמה, אתה מנחם את בתך/בנך: אל תיקח/י ללב. גם הם ישמעו ממך את המשפט שלי, שזה דרכו של עולם.

 

אב מבשר לבנו שאינו משתחרר

הלילה של לפני יום ה – 15 במאי היה ללא שינה כלל. השאלה איך אני כאב אבשר לבני, שאינו משתחרר?! איך אוכל להסביר לו מדוע הישראלי הצעיר והיהודי האמריקאי שנעצרו עמו השתחררו, והוא לא. תחושות אשם עינו אותי כל הלילה. תחושות האשם נכנסו עמי לכלא, לא מרפות ממני, זועקות מכל אבר בגופי.

לראות את בנך מאחורי סורג ובריח, בארץ זרה, עויינת, לפי כל מה שידעת עליה מרחוק, מן התקשורת; לראות את בנך מצפה לבשורה מפיך, שתחלץ אותו מן הבלתי נודע, שתשים קץ למציאות המרה שנכפתה עליו, ואילו אתה עומד מולו במערומיך, חסר אונים, חסר תועלת. לצאת משם בלעדיו, לשוב הביתה לא אתו? איך אשוב לאורה והוא לא איתי, מה אומר לעמיחי, לאביבית, שמעלתי בתפקידי כאב? המסדרון האפל שהוביל אותי אליו, הסורגים, מעוייני המתכת שאצבעות ידיו נכרכו בהן, כל פרט ופרט חקוקים בי לעד. התמונה הזאת שם לקחה שנים מחיי, ואין זו הגזמה כלל.


על "הכבוד המצרי"

הכבוד שלהם מתגלה קודם כל בגאווה שלהם בארצם. אחת מן האמירות, שנחקקה בי היתה: "מאן שרב מן אניל לאזם ירגע עלא מצר" (מי ששתה מן הנילוס חייב לחזור למצרים). קהיר נקראת בפיהם אל-קאהרה, שפירושו המנצחת. קהיר נקראת  גם בשם החיבה "מצר", כאילו כל ארץ מצרים כלולה בה. הביטוי: "פד'אחת מצר" ביישת את מצרים, שמעתי אותו לא אחת בסיטואציות שונות בהן אזרח מצרי עשה מעשה, שאינו מוסיף כבוד לו, לזולתו, או למדינה. נהגי מוניות, שנסעתי עימם במשך שנה, ברובם המכריע, היו פותחים את השיחה בינינו בשאלה: 

"כייף כאנאת מפאגעת ת'לאת'א וסבעין?" איך היתה הפתעת 73?

בשיחות מזדמנות עם מצרי מן השורה היינו מדברים גם על העוני במצרים. האיש היה מסכים, שבעיית מצרים הגדולה הינה העוני, אך מוסיף: "אחנא פוארא, בס אחנא רגאלא מוחתרמין". אנחנו עניים אך אנו גברים עם כבוד.

כדי לקבל כבוד צריך להיות בעל כבוד. הדבר יתבטא בלבוש בצורת הדיבור, בקיצור בהופעה של בן השיח.

 

על עצירת החיים בעקבות מעצר הבן והנסיעות למצרים

אחת לשניים/שלושה שבועות נסעתי למצרים, בעיקר, כדי לתת לו אספקה בעיקר דברי מזון. נפגשתי שם אנשים באמצע הדרך, מצרים טובים מכל השכבות, מכל המעמדות ומכל הגילאים. כולל, נהגי מוניות, שששו לדבר עם ישראלי. רק נהג מונית אחד לא פתח עמי בשיחה, ולא רצה לקבל ממני אפילו תשר. נהג מונית אחר, שדיבר עברית טובה תוך כדי שיחה על החיים בארץ על יוקר המחיה במצרים ובישראל שידל אותי לקנות ממנו דולרים. השבתי לו: גם אם תיתן לי הפרש של אלפים ומיליונים ממחיר הבנק, לעולם לא אעבור על החוק המצרי, המחייב המרה של מטבע זר רק בבנק. אני אורח במצרים, המכבד את החוק המצרי בכל מאודי. שיחה מעניינת התפתחה בינינו, בשסופה התגלה לי כי הוא איש משטרת החקירות. נפרדנו בהערכה הדדית, ורגלי משקשקות בחרדה.

דמויות לא מעטות פגשתי בדרכי, שני קצינים מצריים באטור בדרגה גבוהה, שהשיבו לי את האמונה בטוב שבאדם. שופט בבית הדין הגבוה לערעורים, שקיבל אותי לשיחה, רק משום שמשרתו האישי בחור צעיר, שעקב אחר ישיבתי המתוחה מרגע שהתיישבתי על ספסל ההמתנה, במסדרון, משעות הבוקר המוקדמות. הבחור הצעיר האדיב והטוב חקר אותי מי אני ומדוע באתי. סיפרתי לו הכל באמון מלא. לפני שנכנס לשופט שלו בענייני דאג לי לכוס קפה ובקבוק מים מינרליים. הוא סיפר לשופט על ישראלי, הממתין משעות הבוקר המוקדמות לעורכת דין מצרית, שהבטיחה לו להפגיש אותו עם שופט בבית הדין הגבוה לערעורים, שיעזור לו בעניין בנו. הדבר נגע ללבו של השופט והוא זימן אותי לשיחה בת חצי שעה. שופט אחר, בן זוגה לחיים של עורכת הדין ששכרנו. בכל פגישה אתה ועמו טרח תמיד לעודד אותנו, מסביר שוב ושוב שמצבו של בננו מבחינה משפטית קל ביותר, מנקודת ראות מצרית. אנשי בית המלון קינג, שנתנו לי שרות אדיב, נעים ומסור בכל פעם שהתארחתי במלון. גם השוטרים והקצינים בכלא, בזאגאזיג, התייחסו אלינו בכבוד, כולל מנהל הכלא. נכון הוא שכמעט בכל הפגישות, ליוו אותנו לביקורים בכלא, קונסול ישראל במצרים או סגנו. רק שוטר אחד בסואץ התייחס אלי ואל חברי, בכעס, בזעם באיבה כה עמוקה, בלתי מובנת, כאשר באנו לבקר את מתן במחנה המעצר בסואץ, כדי לתת לו מזון. שנאתו היתה כה מאיימת, שלנו היה נדמה, כי עוד מעט יירה בנו. חוויה מיוחדת היתה לי קולו של מואזין שעלה מן הוילה הסמוכה לבית המלון. חמש פעמים ביום היה נשמע קולו של בעל הוילה, קול מיוחד, שובה לב ונפש, תפילתו היתה כה מרוממת, ועד היום קולו הצלול המסתלסל בערגה, מהדהד באוזני.

 

על ההבדל בין מקרה נעמה יששכר 2019 למקרה של בנו שלושים שנה קודם

אין מה להשוות בין המקרים. מלכתחילה היטלנו איפול על כל מה שקרה לבננו. דחינו בתוקף פניות עורכי דין, שבקשו לייצג את בננו במצרים, וכל ניסיון להעלות את המקרה לחדשות. בדיעבד עשינו נכון. העצה הראשונה, החד משמעית של קונסול ישראל במצרים וסגנו היתה, לא לערב את התקשורת בכל צורה שהיא. הנימוק שלהם היה ברור לנו מראש. הפרסום יכניס את מערכת המשפט המצרית לאמביציה שלילית, כדי להגן על צדקת המעצר. אם יש סיכוי כלשהו לנהוג עם בננו לפנים משורת הדין, הפרסום בעיתונות ימחק אותו לחלוטין. בדיעבד אנחנו יודעים עד כמה החלטתנו היתה נכונה. 

 

בין חוחים, שלום אשבל, אופיר ביכורים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.