אפי טריגר – פופ טארטס תרבות אמריקאית | טלויזיה | קולנוע | ספרים | פוליטיקה אמריקאית
"עיניים שלי"
"Chained"
סרטו עטור השבחים של יוצר "עג'מי" ומועמד לאוסקר הסרט הזר – ירון שני
זוכה פרסי אופיר לבמאי ירון שני ולשחקן הראשי ערן נעים ומועמד בקטגוריות הסרט הטוב ביותר והליהוק
המנצח הגדול של פסטיבל הקולנוע ירושלים – זוכה בפרסי הסרט הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר לערן נעים וחביב הקהל
מתוך מועמדות בשש קטגוריות שונות
ערן נעים מועמד סופי לפרס השחקן הראשי בתחרות פרסי אסיה והפסיפיק
הבחירה הרשמית בפסטיבל ברלין
ישראל/גרמניה, 2019, דרמת מתח נאו-ריאליסטית, 112 דקות
הסרט "עיניים שלי" שביים, כתב וערך ירון שני ("עג'מי"), מגולל את סיפורו של רשי (ערן נעים), קצין משטרה ותיק ומוערך שחי עם אביגיל אשתו (סתיו אלמגור) ועם יסמין, בתה המתבגרת מנישואיה הקודמים (סתיו פטאי). עבודתו תובענית והוא חשוף למקרים קשים על בסיס יומיומי, וגם בבית המצב מתוח, כשהוא אינו מוכן לקבל את התנהגותה המרדנית של בתו החורגת והשניים נמצאים במצב מתמיד של עימות. רשי נאחז בתקווה שהוא ואביגיל יצליחו להביא ילד לעולם, אך חייו מתהפכים כאשר שני נערים החשודים בסחר בסמים, מתלוננים שפגע בהם מינית והוא מושעה מעבודתו. נראה כאילו עולמו של רשי מתרחק ממנו, וככל שהחקירה בעניינו מתארכת הוא שוקע למקומות האפלים בנשמתו, כשהבושה וחוסר האונים חושפים צדדים מפתיעים שמתפרצים באישיותו.
הסרט הופק במסגרת "טרילוגיה על אהבה" שיצר שני, "עיניים שלי", "עירום" ו"לידה", שלושה סרטים עלילתיים באורך מלא שאינם יוצרים סדרה המשכית, אלא ניתן לצפות בכל אחד מהם ללא סדר כרונולוגי מובנה כבחירה שתשפיע על המהלך הרגשי של הצפייה. הסרטים מקיימים ביניהם קשר עלילתי ותמטי ויוצרים יחדיו תמונה מורכבת של יחסים בין בני אדם, כש"אהבה" בכותרת הטרילוגיה איננה מכוונת למשמעות הרומנטית והנדושה, כי אם למורכבות של מושג האהבה על משמעותיה השליליות והחיוביות. היוצר חוזר בטרילוגיה ובסרט זה בפרט, לשיטת עבודתו הייחודית שבזכותה הוא היה מועמד עם "עג'מי" אותו יצר עם סכנדר קובטי, לסרט הזר הטוב ביותר בטקס פרסי האוסקר בשנת 2010. צילומי הטרילוגיה התפרשו לאורך שנה שלמה, כששני השתמש ביצירתו בשחקנים לא מקצועיים ("נון אקטורס") שעוברים תהליך ארוך של היטמעות בדמות, שבסופו מצולמת העלילה באופן כרונולוגי ללא תסריט ובטייק אחד ללא חזרות, כשברבים מהמקרים השחקנים אינם מודעים להתרחשות העלילה ומגלים אותה מול המצלמה תוך כדי צילום סצנת הסרט. התוצאות האותנטיות באופן מובהק שחלקן נבעו כתוצאה מאלתור, בוחנות את הדרך המקובלת לעשיית סרטים בגישה קולנועית יוצאת דופן המטשטשת את הגבול שבין בדיה ומציאות ממשית.
במאי, תסריטאי ועורך: ירון שני. שחקנים: ערן נעים ("עג'מי", "לידה"), סתיו אלמגור ("לידה"), סתיו פטאי, אשר איילון, אלעד שניידרמן, יעקב (ג'קי) יעקבי, מלכה (מלי) יעקבי, קרנית ווין, בועז גלאם, יניב דמרי, אודי אוחנה, יניב אסרף. צלמים: שי סקיף, ניצן לוטם. מלהקת: מאיה קסל. עיצוב פסקול: אביב אלדמע, ניר אלון. תלבושות: שיקו ציוני. ניהול סט: יואב סיני. מפיקים: סער יוגב, נעמי לבארי. מפיק שותף: מיכאל רויטר. מפיקה בפועל: אלונה רפואה. חברות הפקה: בלאק שיפ הפקות סרטים בע"מ, The Post Republic. הפצה: בן כליפי. חברות הפצה: Red Cape Distribution ,Alpha Violet. תומכים: קרן הקולנוע הישראלי, קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, ZDF/ARTE.
דבר היוצר, ירון שני:
היצירה שלי היא חיפוש אחר חוויית חיים אותנטית. אני חושב ששם נמצא הדבר החשוב ביותר שקולנוע יכול להציע. היכולת של הקולנוע לחבר אותנו לאדם אחר שעובר עליו משהו גדול בחייו ולעשות את זה בצורה ממשית וכנה – זה דבר עצום. כשהדמות מתקרבת לקצה, אנחנו מתקרבים לשם יחד איתה. אנחנו מגלים את משמעות החיים יחד עם הדמות שעל המסך, וכשהחוויה הזו היא אותנטית, כשהקצה הוא אמיתי, המשמעות שנגלה תיגע בלב הקיום האישי שלנו. אני בחרתי ללכת אל הקצה הכנה, האינטימי והחשוף של החוויה הקולנועית – שם אני מקווה למצוא משהו שאי אפשר לנסח במילים ואי אפשר לתפוש בצורה רציונלית, משהו שאי אפשר לכתוב בתסריט או לשחק.
אני עובד עם אנשים שלא למדו משחק. אני מחפש אותם על פי תסריט שאני כותב מראש, אבל כשאני מוצא אותם התסריט משתנה. הם משנים את התסריט, כי האישיות הייחודית שלהם מעצבת את הדמויות. הם לעולם לא יקראו תסריט ואין להם שום מושג לגבי העלילה. כשהם נכנסים לסצנה, הם לא יודעים דבר על מה שעתיד לקרות – כמו בחיים עצמם – בלי תסריט, בלי הוראות בימוי. הרגשות שהם חווים הם ספונטניים לגמרי, וזה מגיע לעומק ההוויה האישית שלהם בזכות העובדה שהם מוגנים על ידי מסכה של דמות פיקטיבית. לא תמצאו כאן צילום מתייפייף ודיאלוגים מתוסרטים ומוקפדים, אלא משהו חי, גולמי, ראשוני ובלתי נשלט – אנשים אמיתיים, רגשות אמיתיים, חוויית חיים אותנטית.
בסרט "עיניים שלי" שוטרים מגולמים על ידי שוטרים מקצועיים, חוקרי מח"ש על ידי חוקרי מח"ש אמיתיים. ערן נעים שמגלם את הדמות הראשית עבד 15 שנה במשטרה. קצין מוערך שאיבד את עבודתו בנסיבות קשות וצלל למשבר ששינה את חייו. דרך הדמות של רשי בסרט, הוא עובר תהליך שלוקח אותו חזרה אל הפצע האישי. אף שחקן מקצועי ואף תסריטאי לא יכולים להמציא ולהציג את מה שעובר על ערן כשהוא חי את מה שעובר על רשי.
דוגמה מיום צילומים של הסרט – השוטר רשי (ערן) שותה קפה בבית ומחכה לטלפון משותפו שאמור לאסוף אותו למשמרת בוקר. ערן יודע שהיום נצלם אותו ביום שגרתי במשטרה. הוא לא יודע שעוד מעט הטלפון יצלצל והמפקד שלו יבשר לו על כתבה שערורייתית שפורסמה הבוקר בעיתון. כשערן (רשי) פותח את העיתון, הוא מגלה כתבה שאנחנו שתלנו בו מבעוד מועד. זו לגמרי הפתעה עבור ערן, ממש כמו לרשי. דפיקות בדלת. ערן (רשי), לא יודע מי יימצא מאחוריה. כשהוא פותח הוא מגלה שני חוקרי מח"ש. אלו חוקרי מח"ש אמיתיים. גם בת זוגו בסרט אביגיל ובתה יסמין שנמצאות איתו בבית, מופתעות למראה החוקרים. באותו היום ערן (רשי), נלקח לחדר חקירות אמיתי במחלקה לחקירות שוטרים בתל אביב, שם יעבור חקירה אמיתית. בסצנה הזו, שצולמה במשך כארבע שעות ברצף, החוקרים-שחקנים לא יודעים אם הנחקר שמולם אשם או לא. יש להם רק את העדויות ותיק החקירה. הם דוחקים את הנחקר לקצה על מנת להוציא ממנו את האמת, כמו שהיו עושים במציאות. רשי נאבק מולם כמו שערן היה נאבק במציאות, כשוטר – בלי תסריט, בצורה חופשית לגמרי. אל מול המצלמה מתנהל אירוע שלא יכול להתקיים בסרט תיעודי, כי אי אפשר להכניס מצלמה לאירוע כזה, וגם לא בסרט עלילתי, כי אי אפשר לכתוב ואי אפשר לשחק דבר כזה.
התהליך הזה הוא כל כך עוצמתי, שלרגעים הגבול בין החיים והסרט מיטשטשים. רק במצבים קיצוניים של סכנה פיזית או רגשית, אנחנו מפסיקים את התהליך החי ועוברים לבימוי ולמשחק סטנדרטיים. כך למשל עשינו בסוף המטלטל של הסרט.
