צריך להילחם במובן מאליו

 צריך להלחם במובן מאליו

אדם רצון

בספר הביכורים שלו, צריך להילחם במובן מאליו, מתאר אדם רצון את בית גדילתו באופן שהופך גם את שירתו לבית, או לכל הפחות לבת משפחה. השער הראשון בספר, "אמא כאן", הוא שער אוטוביוגרפי הכולל שירי דיוקן של בני משפחתו החושפים יחד אתסיפורו המשפחתי, למן לידתו, פרידת הוריו מעט אחרי שנולד, מחלת האלצהיימר של סבו, הקשר המיוחד שלו עם סבתו, מות אמו ואבלו על מותה. הדיוקנאות מצטיירים בזה אחר זה, כאילו מתוך דחיפות להצילם ולספר באמצעותם את סיפור גדילתו בבית אמו, בת להורים יוצאי מצרים. הדחיפות הניכרת כבר בשער הראשון מקבלת ביטוי מפורש בשמו של השער השני, "אדם רץ", שמכיל בעיקר שירים ארספואטיים, המעמידים את דמות דיוקנה של השירה שאותה הוא כותב. הפואטיקה של רצון היא פואטיקה שלא מבקשת לשרטט או לייצר זהות, ודאי לא כזאת שאפשר לשרטט או לייצר. במקום זאת היא שואפת לברוא מרחב שבו לא נחוצה זהות וכשהיא נחוצה היא מתגבשת לרגע וברגע הבא היא מתפרקת לפרודות זעירות עד שתתגבש מחדש באופן אחר לגמרי.

אדם רצון, בעל תואר דוקטור בספרות עברית, מלמד באוניברסיטת בן גוריון ומנחה עובדי הוראה ותלמידים בתחומים שונים של הוראה ולמידה. כמה ממחקריו של רצון על סיפורת אישית של נוטים למות ועל ספרות עממית של יוצאי מצרים ראו אור בבמות שונות, וכעת הוא עובד יחד עם פרופ' אילנה רוזן על כתיבת ספר מחקרי על ספרות תיעודית וכתובה של יוצאי מצרים בישראל. לצד פעילותו כמלמד ומנחה וכחוקר רצון, כך הוא מעיד על עצמו וכך נשקף גם מספרו, עסוק בחיפוש אחר הבית. באחד משיריו כותב רצון ש"בֵּית-יַלְדוּתִי רוֹשֵׁם בִּי קַוִּים קַוִּים" ומהקווים האלה הוא מנסה לבנות לו מחדש בתים, הגם שאיננו ממהר לגור באף אחד מהם. הריצה רצוא ושוב בין בית הילדות שלפני שנים ניתן לו "צו הריסה", ככותרתו של השיר הפותח את השער הראשון, לבין בתי הארעי השונים שרצון עסוק בבנייתם, מאפיינת מאוד את חייו כפי שעולה מתוך קריאה בשירי ספרו.

עתידים

מֵאָז שֶׁהֵעַזְתִּי לַהֲרֹס

אֶת בֵּית יַלְדוּתִי

וְלִבְרֹחַ דֶּרֶךְ חֶבְלֵי זִכְרוֹנוֹת

וְצִנּוֹרוֹת בִּיּוּב, אֲנִי יוֹשֵׁב

יָמִים עַל יָמִים,

בּוֹנֶה בָּתִּים מִמַּרְאוֹת שָׁוְא

וְשָׁב אֶל אוֹתָם הַדִּמְיוֹנוֹת,

אֶל אוֹתָם עֲתִידִים,

אֶל בַּיִת הָרוּס.

פרופ' חביבה פדיה, ראש מרכז אליישר לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח, הקתדרה לחקר תרבות יהודי ספרד ע"ש אסטלס.פרנקפורטר. אוניברסיטת בן–גוריון: "זהו קובץ שירה בעל קול ייחודי ביותר שמבטא צבע חדש בשירה הצעירה. רגישות מופלאה לדיוקנאות מלאים ועדינים של בני משפחה על חייהם געגועיהם מותם וגלותם נשיותם וזקנתם. בראשם הפואמות הארוכות המציירות במליםומעמיקות לחוש את סבו ואימו. אותו קו של צניעות ועמקות המתגלה במחקריו עולה בבת קול נוספת בשירתו שירת חמלה וחסד שירה נועזתוישירה, אחת משירות העומק הגדולות בשירה הישראלית הצעירה אודות החיים המוות והאהבה".

 שמעון אדף: "אין לי ספק שספר שיריו הראשון יתבלט מאוד בנוף השירה המקומי. היתה בשירים מזיגה של יכולת התבוננות ברגע, במצב.במקום לזנק אל ההתנסות, ולהביע אותה כפרץ רגשי, בחר רצון לסגת מעט, להניח להתנסות לשהות כחומר מחומרי התודעה, ולהתחקותאחרי מהלכי ההתקרבות שלו אליה, אל הנסיונות להעניק לה צורה".

 שרון אס: "לרצון כבר מראשית כתיבתו יש עמדה מוסרית ואסתטית מובהקת שיש בה מהסקרנות. סקרנות במובן שצ'סלב מילוש ייחס לה – כפעולה האנושית היחידה שהיא משמעית לאורך זמן כנגד טפשות ורוע. זו עמדה כל כך ייחודית ולא מצויה שנחוצה לשירה הצעירה היום".

 

כמה ממחקריך האקדמים עוסקים ב"סיפורת אישית של נוטים למות". מה מביא בן אדם לתעד ולחקור נוטים למות?

הרומן שלי עם המוות התחיל ב-2004, אז נפטרו בזו אחר זה סבי ואמי. בתחילת השנה נפטר סבי וכחצי שנה אחריו נפטרה אמי ממחלת הסרטן. לאירועי המוות התכופים האלו הגבתי באלם גדול, אלם שהוא תוצאה של ריק תרבותי שבתוכו גדלתי וכנראה גם של השלב ההתפתחותי שבו הייתי, שבו היינו אולי. איש לא הספיד את אמי בהלווייתה, דבר לא נכתב על קברה מלבד שם ותאריך, מלבד מה שמוכרחים. המוות שלה היה מוות מכוער, מוות מושתק ומודחק, מוות שיש בו הרבה פספוס, מוות של הבשר. במידה רבה מוות הוא תמיד של בשר, אבל יש איזה משב רוח ממתן לפעמים. אצלנו לא היה.

שנים לא יכולתי לגעת במקום הזה מלבד בשירה שלי, עד שבשלב מסוים החלטתי שבא הזמן לפתוח את הפצע ולחטט בו מעט. החלטתי לחזור בדיוק לאותו מקום שבו לא יכולתי להיפרד מאמי ואולי להציע לה נחמה בדמות כמה דברי פרידה, ומשום שלא יכולתי לחזור אליה, פגשתי אנשים במצבה, ליוויתי אותם עד למותם שלעיתים אירע לאחר פגישה אחת יחידה, פעם אחת לאחר למעלה משנתיים, ולרוב כעבור חודשים אחדים. תוך כדי תהליך הליווי שלי אותם בעיקר שוחחנו, המחקר שלי לא היה נוכח בחדר למעט נציגו – מכשיר ההקלטה שהיה רוב הזמן מונח ביני לבין בן שיחי החולה. מישהי רצתה לכתוב ספרים – אז כתבנו ספרים; אחר רצה ללכת לבית כנסת ולא היה מי שייקח אותו – אז הלכנו לבית הכנסת; שלישית רצתה ללמוד אנגלית לפני מותה – אז מצאנו מורה שלימד אותה אנגלית בהתנדבות. זכיתי לפגוש אנשים מדהימים ברגעים מאוד משמעותיים בחייהם, זכיתי לבוא איתם בדיאלוג אמיתי, דיאלוג במלוא מובן המילה – אני שנוכח מול אתה – ולהיות שם איתם. קיבלתי מהם (והשתדלתי להעניק להם בתמורה) את מתנת החברות, ממש על סף מותם. כך הגדירו אותי לא אחת אחרי מות: זה אדם, הוא הכיר את אבא/אמא לפני כמה שבועות או חודשים והם הפכו לחברים טובים.

עבורי כל השנים האלו במחיצת הנוטים למות ובני משפחותיהם המדהימים הן סוג של תיקון, שלא ברור לי בדיוק מה הוא תיקן, אבל הוא תיקן משהו. את מה שהיה אי אפשר לתקן, החמצות היו וישנן, כיעור היה וישנו, עצב גדול היה ונותר כשהיה, ובכל זאת משהו עבר תיקון. אולי בתפיסה שלי את כל זה, בהערכת הדיאלוג כנוכחות כאן ועכשיו שמשום כך היא מתנגדת למוות ועל כן אני מנסה לתת לה יותר ויותר מקום. יותר משזו הייתה עבודה על מוות זו הייתה עבודה על דיאלוג – גם עם המוות אבל גם דיאלוגים אחרים שמתרחשים על סף המוות, שאנחנו למרבה הצער מגלים אותם ביתר שאת על סף המוות, עם עצמנו, עם החיים ועם האנשים שסביבנו. היידגר הציג את האדם כמי שהוא לקראת-המוות ובכך פתח פתח גדול להבנת המוות בחיינו אבל החמיץ החמצה עוד יותר גדולה להבנת החיים – ובמיוחד האנשים – בחיינו. לוינס כבר העיר על כך שהאדם לא הולך לקראת המוות אלא המוות בא לקראתו, המוות בא, הוא תמיד מפתיע. אני נכנסתי לשיחה שלהם וניסיתי להבין את הנוטה למות (ודרכו את האדם באשר הוא) דרך שתי פריזמות: על סף המוות ואל מול המוות. בראשונה מצאתי אנשים שחווים בעוצמה חוויות של אהבה, תודה, סליחה וכמיהה, בעוד שבשנייה מצאתי עניינים הקשורים לזמן ומרחב, לצד גישות ודרכי התמודדות עם המוות. דרך שתי הפריזמות האלו ניסיתי לפתוח צוהר לא רק אל המוות, אלא גם אל החיים עצמם, ככותרתה של עבודת הדוקטורט שלי: "נוטים לחיות", לא למות, לחיות. והנה עוד מלחמה במובן מאליו…  

אתה כותב, בין היתר, בשדה השירה המזרחית, אף על פי שאתה מעדיף את השימוש ב"מצרי" על-פני השימוש ב"מזרחי". הסבר: "הזהות המזרחית שלי היא עוד איזה מובן מאליו שאני נלחם בו, אבל נלחם בו כדי להבינו, לא נלחם בעדו או נגדו. אני לא מרגיש שזו זהות שנחלתי מאבי ומאמי, אני לא מרגיש שאיפשהו בחיי הזהות הזאת הייתה דומיננטית בפוליטיקת הזהויות הפנימית שלי". אז מה בכל זאת קושר בין השירה שלך לבין שירה עברית מזרחית? אותה המוטיבציה של הדור השלישי שיוצא למסע חיפושים אחר הדור של סביו וסבתותיו, שמחפש להשמיע את קולם, בשפתם, מחפש להנכיח את שפתם, את פתגמיהם את ריח התבשילים, את מנהגיהם ותפיסות עולמם. זו מלאכה עדינה מאוד ואיטית מאוד של התבוננות בכוכב אחד ולאורך זמן, ואת המלאכה הזאת אי אפשר לעשות בבכי או בצעקות, אולי רק בכי חרישי מפעם לפעם. אני בכלל לא בטוח שיש הצדקה למושג "שירה מזרחית", אבל אם כן ובמידה שגם אני משתייך אליה, אני מבקש שיתנו לי ללחוש אותה.