יום שישי , מרץ 29 2024
פחד, מאת בוב וודוורד

בואו נדבר על זה: "פחד" מאת בוב וודוורד

   היום , 20 בינואר, ימלאו שנתיים ימים להשבעת דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית.

 

אפשר להתבדח, ולציין שאנחנו והעולם מרגישים כמו ב"שנות כלב", כאילו עברו עלינו ארבע עשרה שנה, שטייקון הנדלן והריאליטי יושב בחדר הסגלגל.

 

אבל אחרי שתקראו את "פחד" הדבר האחרון שתרצו לעשות זה להתבדח על נשיאות טראמפ.

 

סביר להניח, שבעידן פוליטי מתוקן, שבו הנבחרים אינם חוששים מפסק דינו המיידי של הבוחר, הייתה המפלגה הרפובליקנית כולה קמה על טראמפ וחבורת הטרמפיסטים שמקיפה אותו, ומבהירה להם שאו שיתחיל לקבל הוראות הפעלה מגורם חיצוני שמבין כיצד מושלים וכיצד עובדים בממשל, או שיתכבד ויחליט על אקזיט מהיר.

 

זה צריך היה לקרות מיד אחרי שהוא ציין שנה ראשונה בתפקיד, זה צריך היה לקרות ביתר שאת אחרי הופעת "פחד".

 

על בוב וודוורד, מחבר "פחד", אי אפשר לומר את הדברים שנאמרו על מייקל וולף, מחבר הספר השערורייתי הקודם, "אש וזעם".

 

וודוורד הוא עיתונאי ותיק ומוערך, חושף פרשת ווטרגייט ומחבר ספרים עבי כרס על נשיאים שקדמו לטראמפ, שבכולם נכללה עליהם ביקורת לא פשוטה.

 

אבל מה שעולה מבין דפי "פחד" הוא יותר מביקורת: זהו פעמון אזעקה צורם על מה שצפוי למדינה שהנהיגה את העולם עד לא מכבר, לפחות עד ינואר 2021.

 

אלא אם יקרו דברים יוצאי דופן.

 

כחלק מהגישה הרצינית והעיתונאית-גרידא שלו, וודוורד כמעט אינו מבזבז זמן על זוטות כמו היחסים על מלאניה, והדובר לשעבר שון ספייסר, שבסופו של דבר עזב את הבית הלבן אחרי כחצי שנה בלבד בתפקיד.

 

הוא מתמקד באנשים, שהיו שם זמן רב, ושניסו לתפעל את הנשיא.

 

די ברור, שהוא מתוסכל מיכולת הקשב של הציבור, וגם מ"מחזור החדשות" שמזין את שערוריות טראמפ והסיקור שלהן, משל היו הביצה והתרנגולת.

 

הסיפור שמדגיש את העניין בצורה הטובה ביותר מגיע בתחילת הספר, כשאנחנו עדיין בעיצומה של מערכת הבחירות.

 

ראשי מערכת המודיעין האמריקנית מפרסמים דוח רציני וחמור עם רוב הראיות שניתן לחשוף לציבור על ההתערבות הרוסית בבחירות 2016.

 

בכל נקודת זמן אחרת, הדוח הזה אמור היה לכבוש את כותרות מהדורות החדשות ותוכניות האירוח למשך ימים ארוכים.

 

אלא שאיתרע מזלו של מחבר הדוח, ובדיוק ביום פרסומו גם מתפרסמת "קלטת הפוסי" של הנשיא לעתיד בראיון לבילי בוש.

 

והשאר היסטוריה.

 

עד כדי כך שאחת הטענות החביבות על טראמפ ותומכיו, בכל פעם שמזכירים להם את ההתערבות הרוסית בבחירות, היא: "למה בכירי המודיעין לא התריעו מראש?"

 

הם התריעו! באבואבוהה התריעו, אבל כולנו היינו עסוקים ב"גראב דם ביי דה פוסי".

 

וכך נכנס טראמפ לחדר הסגלגל, והסובבים אותו, וכמובן וודוורד שריאיין אותם, המומים מחוסר הבנתו בדרכי הממשל, מטווח הקשב הקצר שלו, ממזגו הסוער, ומהתמכרותו במשך שעות ארוכות למסך הטלוויזיה.

 

וודוורד מקדיש עמודים רבים לדיונים שניהל טראמפ עם בכירי ממשלו- רובם כבר לא שם בשלב הנוכחי- על הגירעון המסחרי של ארה"ב, ומגיע למסקנה המטרידה שהאיש שמרבה לדבר על עצמו כאיש עסקים מצטיין וכנושא ונותן עילאי כלל לא יודע לקרוא מאזן פיננסי, ולא יודע מה המשמעות האמיתית של גרעון.

 

אחת הדמויות הבולטות בספר היא של גארי כהן, היועץ הכלכלי הבכיר של טראמפ במשך שנת כהונתו הראשונה, שעמד פעמים רבות על סף התפטרות, אבל חש אחריות לתפקידו ולרפורמת המס שביקש- ואכן הצליח- לאשר.

 

כהן הוא גיבור הסיפור מסמר השיער הפותח את הספר, על המסמך שהועלם משולחן הנשיא כדי שלא יחתום עליו ויגרום למשבר כלכלי בינלאומי וביטחוני חמור ביותר.

 

הסיפור הזה ממחיש עבור הקורא את הבלתי ייאמן: נשיא ארצות הברית ישכח את המדיניות שרצה לקדם באותו יום, אם מישהו יעלים את המסמך שעליו הוא אמור לחתום.

 

במקרה הזה ביטול הנוכחות האמריקנית בקוריאה הדרומית, וחיוב סיאול לשלם על מערכת ההגנה מפני טילים המוצבת על אדמתה.

 

פעמים רבות נזעקו המומחים להסביר לטראמפ מדוע המערכת הזאת חשובה לארצות הברית, כדי לקבל בזמן התרעה מפני שיגור טילים מקוריאה הצפונית, אבל דבר לא נקלט בראשו האטום.

 

הוא המשיך לדבר על הגרעון, הגרעון, ואיך שוחטים אותנו, ובסופו של דבר אף הצליח ברצונו להטיל מכס גבוה על פלדה מיובאת.

 

זה היה אות הסיום לכהונת כהן, שסבל וסבל עד שבסופו של דבר התפטר.

 

אבל מנקודת המבט של כהן אנו מקבלים את ההתנהלות הכאוטית והמטורללת לחלוטין של האיש שיושב בחדר הסגלגל.

 

אצל מייקל וולף זה היה בעיקר סטיב בנון, שנוכח גם בספר הזה כמובן.

 

אבל וודוורד נותן את מרב הבמה לנקודות המבט של כהן ושל אדם חשוב נוסף, כמעט לא מוכר בציבור הרחב: מזכיר ראש הסגל, רוב פורטר.

 

פורטר נאלץ לסיים את תפקידו בנסיבות מביכות, אחרי שרעייתו לשעבר התלוננה כי תקף אותה פיזית בעבר, אבל אליבא דוודוורד מדובר באחד הגורמים המרסנים והמתונים בסביבת טראמפ, לפרקים כליא ברק לזעמו הלא רציונלי, ובעיקר אדם שניסה נואשות להכניס סוג של סדר בעבודת הבית הלבן.

 

ג'ארד ואיוונקה לא מקבלים יותר מדי "זמן מסך" בספר הזה, אבל כשהם מקבלים הם סופגים ביקורת קשה על התערבותם הבלתי פוסקת בעבודת הבית הלבן, על חוסר ניסיונם הברור בעבודת הממשל וכמובן על הבלגאן שתרמו לו.

 

לקראת סוף הספר תופס את מרבית העמודים פרקליטו של הנשיא, ג'ון דאוד, ולנגד הקורא נפרשים מגעיו הנרחבים עם רוברט מולר וצוותו של החוקר המיוחד.

 

דאוד, שמתואר כפרקליט רציני ובעל ניסיון בוושינגטון, מתווה בתחילת הדרך אסטרטגיה של שיתוף פעולה מלא עם מולר, ומעביר לעיונו עשרות אלפי מסמכים ממטה הבחירות.

 

בהמשך הוא נחרד, כך ממש, מהרעיון שהנשיא טראמפ יעיד בפני מולר אישית, ועורך עימו סימולציה שנועדה לשכנע את הנשיא מדוע אסור לו בשום פנים ואופן להעיד.

 

הוא מנסה לשכנע את מולר להסתפק בתשובות כתובות של טראמפ, אבל זה אינו צולח, והספר מסתיים בהבעת הדעה הנחרצת של דאוד על התנהלות טראמפ ואופיו.

 

כאן פופ טארטס רצה מאוד להביא לכם את משפט הסיום של הספר, אבל חושש שזה יהרוס לכם את הקליימקס שעימו נסגר "פחד".

 

באופן די מפתיע, הספר נקרא במהירות, כספר מתח פוליטי שלפרקים כמובן גם חוצה את גבולות הדימיון ומאתגר את הקורא לתהות, האם באמת ייתכן שכך מתנהלת כיום ארצות הברית של אמריקה.

 

יש הופעה של ההיילייטס הידועים משנתיים של כהונה: שרלוטסוויל, מייקל כהן, התקציב, הצעקות על הגנרלים, הניסיון של ג'ון קלי להשליט סדר בבית הלבן, הניסיונות הנואשים של ריינס פריבוס לפניו לעשות כן ועוד ועוד.

 

אבל מעל לכל זוהרת נורת האזהרה המהבהבת באדום בוהק, ולמרות הכל – עולם כמנהגו נוהג בעידן טראמפ.

 

הקריאה ב"פחד" משולה לצפייה בסרט אימה- הצופה חושש מעריפת הראש המדממת הבאה, מאפקט ה"בו" של הדלת הנטרקת והחרב הננעצת, אבל גם לא רוצה שהסרט ייגמר.

 

כש"פחד" מסתיים ברור לכל, שוודוורד כבר עמוק באיסוף החומרים לספר ההמשך.

 

 

יש לבדוק גם

לא סופרים את היהודים

פן הוצאה לאור וידיעות ספרים  רב-מכר של "הניו יורק טיימס" ספר השנה של "הסאנדיי טיימס" …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.