ברלין, סוף

תגלית מחודשת של אחת הקלאסיקות החשובות של המאה העשרים!

 

ברלין, סוף

מאת היינץ ריין

מגרמנית: נעה קול

 

"אחד מבין הרומנים הגרמנים הטובים ביותר לצד לבד בברלין של האנס פלדה. דמויות מאובחנות היטב מאירות פנורמה בת הזמן של גרמניה הנציונאל סוציאליסטית. סיפור לופת על הרס ברלין, האשמה זועמת, מסמך מרגש על זמנו, בלתי נשכח."

Süddeutsche Zeitung

 

ספרו של היינץ ריין ראה אור לראשונה בשנת 1947 ומכר 100,000 עותקים, בכל מובן ובכל זמן זה מספר עותקים דמיוני. השנה, שבעים שנה לאחר מכן, הוא רואה אור מחדש ברחבי העולם בגרמניה, לצרפת, איטליה, מקסיקו, הולנד, באנגליה – וגם בישראל.

 

ברלין, סוף מתעד את השבועיים האחרונים של בברלין כבירת הרייך השלישי. הזמן הוא סוף מלחמת העולם השנייה, ממש לפני הכניעה, כשהעיר מופצצת לחלוטין. מה שייחודי בברלין, סוף הוא שהספר ככל הנראה נכתב בשבועיים הללו או בסמוך להם. היינץ ריין מביא בספר זה את האירועים מנקודת מבט של ה"כאן והעכשיו". כאמור, הספר פורסם סמוך לתום המלחמה והיה לרב מכר בקנה המידה יוצא הדופן השמור לספר הנשוא את קולם הדומם של רבים.

 

עלילת הספר: אפריל 1945, בעוד הפצצות נופלות על ברלין, השלטון הנאצי מנסה לשרוד בכוחות אחרונים. במחנות פליטים ובקרב היחידות המתפוררות של הצבא הגרמני, ה-SS והגסטאפו עדין מחפשים יהודים, מתנגדי משטר ועריקים.

בלב הכאוס: יואכים לאסן, חייל צעיר ונואש, מחפש מסתור; פרידריך וויגאן, פעיל איגוד מקצועי, שעונה במחנות ריכוז מנסה לזרז את סיום המלחמה באמצעות מעשי חבלה; וולטר בוטכר –  רופא, עוזר לאלה, ש"נעלמו" במחתרת, לשרוד בחייהם החשאיים.

הבר המכובד של אוסקר קלוזה הוא מקום המפגש של קבוצת מחתרת קטנה, שה-SS בעקבותיהם, מוקד התרחשות רווי יאוש ודרמה בלב הרייך הקורס.

 

על המחבר: היינץ ריין (9.3.1906-16.1.1991) היה בצעירותו בנקאי, ואחרי כן עיתונאי ספורט. ב-1935 הוא היה סופר שמאלני מובטל. השלטון הנאצי אסר עליו לכתוב, הגסטאפו עצר אותו והוא נידון לעבודות כפייה.

אחרי מלחמת העולם השנייה הוא עבד בעיריית ברלין וב-1947 היה הדובר לעניני ספרות מטעם הממשל הגרמני באזור הכיבוש הסובייטיי. ב-1950, כאשר ההפרדה בין שתי הגרמניות הפכה לעובדה מוגמרת,  הוא עבר למערב גרמניה שם הוא חי עד סוף ימיו בבאדן באדן.

בתחילת דרכו ריין כתב רומנים ארוכים שהתרחשו בהווה שלו ושל קוראיו. בספרים שכתב על המלחמה מיד עם תומה הוא נחשב הקול היחיד של ספרות ההרס במזרח גרמניה. בהמשךכתב בעיקר סיפורים קצרים אבל גם סטירה וקטעי קברט.

 

מתוך אחרית הדבר לספר

הספר הזה הוא סרט שהוסרט על גבי נייר. יש בו מקצב האופייני לקולנוע דוקומנטרי, חיתוך קשה של מותחן-פוליטי, הדיאלוגים – לעתים מהירים כמו משחק פינג-פונג, לעתים ארוכים שאינם הכרחיים ברומן, ואילו הקולנוע לא יוכל להתקיים בלעדיהם. וכמו כן, יש לו נעימת נושא: שנאתו של היינץ ריין לנאצים, זעמו על המכונה, החלחלה ביחס למה שעוללה גרמניה של היטלר לבני אדם, הזעזוע שלו המרופד בתחינה על קטילתה של ברלין שנגררה למאבק סופי חסר שחר שלא פסח על נשים, ילדים, קשישים, נכים ונוער.

לפני הכול צריך להבהיר: ברלין, סוף נכתב במהירות מסחררת. בתנאי הייצור שהתקיימו באותה עת – מחסור בנייר, מכונות דפוס וגלופות מיושנות – ספר שב-1947 כבר היה מודפס לא יכול היה להימסר לדפוס אחרי אביב 1946, כלומר בדיוק שנה אחרי סוף המלחמה. זו הסיבה לכשלי השפה השכיחים ולמטבעות הלשון הבנאליים. בנוסף לא ידוע אם למחבר הייתה השכלה ספרותית משמעותית. כאשר הופיע לראשונה (1947 במזרח ברלין), בקושי מלאו לו ארבעים… למעשה הוא פיתח ביצירה זו טכניקת כתיבה ייחודית לגמרי… הוא ככל הנראה לא הכיר את "במערב אין כל חדש" או ספרים אחרים דומים לו. בעצם הספר נעדר סגנון. זוהי זעקה. ולזעקה אין סגנון אחיד: רגע אחד הוא מתגעש ואז שוכך מיד, רגע אחד הוא נאנח בייאוש וגם לבכות הוא יכול. אם קוראים את ספרו של היינץ ריין בדרך זו, אפשר אולי לגלות הבנה לסרבול העלילתי שמתחלף בתיאור מעודן של מצבים ומראות.

עם "ברלין, סוף" ניתנת לנו עדות חסרת תקדים – קשה, נטולת דמעות, מדויקת, יותר מאשימה מאשר מתלוננת. ההיסטוריון של הספרות הנס מאייר כתב פעם: "אין זה מחבֵּר רומנים, במובן המקובל של המילה, אשר מבקש לדבר אלינו כאן, אלא סוציולוג או היסטוריון שדייקנות תיעודית היא הדבר החשוב ביותר לדידו."

 

"ברלין סוף צריך הוא מהרומנים שיש להעריך אותם מעבר לאיכויותיו האומנותיות… אין דרגה גבוהה מידי בשבילו."

Deutschlandfunk

 

 

656 עמודים 116 ש"ח