יום שלישי , אוגוסט 3 2021

בואו נדבר על זה: איש הזיכרון

   דיוויד באלדאצ'י כתב עד עתה עשרות ספרים, עם שני גיבורים עיקריים שזכו ליותר מספר אחד.

 

בעצם שני סוגים, כי אם נספור "ראשים" נגלה שמדובר בשלושה.

 

הראשון הוא ג'ון קאר, המחסל קר הרוח שאיבד את כל משפחתו, שינה את שמו לאוליבר סטון והפך למעין הומלס מבחירה, שמסתייע בחבורת תמהונים המכנה את עצמה "מועדון הגמל".

 

השני הוא צמד הסוכנים הפדראליים לשעבר שון קינג ומישל מקסוול, שפותרים שלל תעלומות בלשיות , לעיתים גם כאלה שמתנגשות עם הפוליטיקה האמריקנית.

 

באחרונה השיק באלדאצ'י גיבור חדש, שהספר הראשון שבו הוא מופיע, "איש הזיכרון" , מגיע כעת אלינו בעברית.

 

זהו איימוס דקר, לשעבר בלש משטרה בעיר קטנה , ובעברו הרחוק שחקן פוטבול מכללות מצטיין.

 

במשחק הראשון שלו בבוגרים נגדעת הקריירה שלו כששחקן אחר מתנגש בו בעוצמה רבה.

 

מלבד העצמות השבורות והמרוסקות, ההתנגשות האדירה גם גורמת למוח של איימוס להשתנות.

 

כשהוא מתעורר מהפציעה, אחרי כמה ימים טובים בקומה, הוא מגלה שהוא סובל מתסמונת נדירה- מעתה והלאה הוא לא ישכח כלום.

 

הזיכרון שלו הפך לאבסולוטי.

 

במחשבה ראשונה הקורא הסביר יחשוב שאיימוס זכה בפיס.  אבל ידו הבוטחת של באלדאצ'י הסופר מתארת היטב את האימה הגדולה הכרוכה במצבו החדש של איימוס. הוא לא שוכח כלום! זה אומר שכל הזיכרונות הטובים נשארים איתו לנצח, אבל גם כל הזיכרונות הרעים, המחרידים לא יעזבו אותו.

 

"תחשבי שאת בסרט שלא נגמר אף פעם ואינך יכולה לצאת מהקולנוע"- הוא מסביר לאחת מהנשים המעטות שדרכו מצטלבת איתן ב"איש הזיכרון".

 

ולדקר יש זיכרונות מחרידים בהחלט, הבולט שבהם הוא כיצד גילה לילה אחד בביתו את גופות אשתו וביתו הקטנה.

 

כן, גם איימוס , כמו ג'ון קאר ההוא, איבד את כל משפחתו.

 

והוא עדיין לא יודע מי רצח אותן, גם שנה וחצי אחר כך, כשעלילת "איש הזיכרון " מתחילה.

 

כצפוי, איימוס לא מסתדר היטב עם השכול, בוודאי כשזיכרון ליל האימים אינו עוזב אותו.

 

הוא עוזב את המשטרה, מתקשה להתנהל בחברה, ואפילו הופך הומלס לזמן קצר.

 

הוא מנסה לקחת את עצמו בידיים והופך לבלש פרטי.

 

השמיים נופלים עליו , שוב יש לאמר, כששותפתו לשעבר מימי המשטרה מספרת לו על אדם שנכנס לתחנת המשטרה והודה ברצח משפחת דקר.

 

היא נוקבת בשם, אבל איימוס, בעל הזיכרון המושלם, פשוט לא יודע במי מדובר.

 

גם אחרי שהוא פוגש את החשוד, הוא פשוט לא מצליח לגרד את פניו מהזיכרון שלו.

 

וזה מוזר, כי הוא הרי זוכר הכל.

 

כמעט במקביל מתרחש בבית הספר התיכון בעיירה רצח מחריד, כאשר אדם לבוש מדי הסוואה יורה והורג תלמידים ומורים.

 

איימוס , שהיה בלש משטרה מוכשר גם בזכות הזיכרון שלו, מגויס בחזרה למשטרה כדי לסייע בחקירה המתגלה כמורכבת, וגם כי שותפתו והבוס שלו לשעבר מרחמים עליו ורוצים לתת לו תעסוקה.

 

מהר מאוד הוא יגלה, שיש קשר מחריד בין הטרגדיה האישית שלו לפשע הנורא בבית הספר התיכון.

 

העלילה מותחת, הדמויות מורכבות, ואיימוס מתגלה כגיבור שבהחלט ניתן לחבב, אבל משהו בכל זאת חורק בספר הזה.

 

אולי זאת העובדה, שבאלדאצ'י צריך הרבה זמן כדי להסביר לנו בדיוק את המצב המורכב של איימוס, ולשזור את העבר הבעייתי שלו, את הפציעה ואת השיקום הארוך שאחריה, בין דפי העלילה הנוכחית.

 

התוצאה היא שהקצב של הספר אינו מהיר וסוחף, בניגוד לספרים אחרים בז'אנר.

 

אבל אם תתמידו, לא תצטערו, כי באלדאצ'י בהחלט יודע לכתוב.

 

וכי דקר כבר זוכה לככב בספרים חדשים של הסופר, שבוודאי יתורגמו בעתיד הלא רחוק גם הם לעברית.

יש לבדוק גם

בואו נדבר על זה: “עיני נחש: ג’י איי ג’ו ההתחלה”

כשמגיעים לסרט בינוני בלי ציפיות גבוהות מדי, אפשר ליהנות.   וזו בדיוק התחושה ב”עיני נחש”, …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.