יום ראשון , מרץ 29 2020
Home / כללי / ביקורת: אינויקטוס INVICTUS

ביקורת: אינויקטוס INVICTUS

וידוי : בשנים האחרונות איני יכול להפסיק להתפעל מעבודות הבימוי של קלינט איסטווד.

מיסטיק ריבר, מיליון דולר בייבי, גראן טורינו ועוד לפני כן כמובן בלתי נסלח הם סרטים, שבעיניי ראויים לכינוי המחייב “יצירות מופת”. אפילו סרטים שזכו להצלחה ביקורתית מעוטה יותר, כמו “גיבורי הדגל” ותאומו היפני ” מכתבים מאיוו ג’ימה ” הפעימו אותי כצופה.

לכן, הגעתי ל”אינויקטוס” עם דיעה קדומה חיובית.

למרבה המזל, אין צורך בדעות הקדומות שלי כדי לשבח את הסרט האחרון של איסטווד.

סיפור ביסוס שלטונו של נלסון מנדלה כנשיא דרום אפריקה דרך החזרת האהבה העממית לנבחרת הראגבי מוצג לצופה ביד אמן בוטחת, בסגנון איסטוודי טיפוסי.

——————————-אזהרה- ביקורת זו עלולה להכיל ספוילרים ————————

ראשית- מורגן פרימן, שותפו הותיק של איסטווד. השחקן הנהדר הזה משתחל לתפקיד הנשיא השחור הראשון של אומת האפרטהייד לשעבר בצורה מעוררת כבוד. מהרגע הראשון שהצופה מקבל קלוז אפ שלו, כשהוא מתעורר בארבע לפנות בוקר להליכת בוקר זריזה, הוא מתמלא סימפטיה אליו. פרימן ממשיך ולא מאכזב , מעורר אמון גם עם המבטא המזויף        ( איזה מבטא נוראי לזיוף  ) , עם ההליכה החצי עקומה , העיניים הטובות והחכמות והמזג הנעים והרגוע.

שנית- מאט דיימון. השחקן הצעיר הזה נכנס היטב לדמות קפטן נבחרת הראגבי, פרנסואה פינאר, בן למשפחה לבנה ( עם אב סמי- גזען ) שמגלה כי המדינה השתנתה לה בן לילה.

אני, כצופה, הרגשתי היטב את ההתרגשות שאחזה בדיימון/פינאר, כשנכנס למשרדו של הנשיא פרימן/מנדלה ושתה עימו תה מנחה.

שלישית- הסיפור. כאיש חדשות הכרתי , כמובן , את סיפור האפרטהייד , שחרור מנדלה מהכלא אחרי 27 שנות מאסר ובחירתו ההיסטורית לנשיא. אבל סיפורו של משחק הראגבי הוצג לי לראשונה, ואיפשר לי להבין ( אם אכן כל העובדות ההיסטוריות נכונות ) את המשמעות של המונח “מנהיג אמיץ”.

נבחרת הראגבי של דרום אפריקה, ה”ספרינגבוקס”, הייתה לבנה ברובה. בעיני הרוב השחור המדוכא היא סימלה את משטר האפרטהייד, ולכן הייתה שנואה עליו.

משהתהפכו היוצרות, והשחורים עלו לשלטון, מה טבעי יותר היה מבחינתם מלבטל את הכינוי “ספרינגבוקס”, ואף להחליף את צבע מדי הנבחרת. הם הרי הרוב, וסוף סוף זוכים לזכויות שלטוניות.

אלא שמנדלה הבין, שגם שליטה מדכאת על מיעוט מסוכנת. הוא התעקש והותיר את ה”ספרינגבוקס” על כנם. בהמשך השתמש בעובדה, שדרום אפריקה אירחה את גביע העולם בראגבי ( ב- 1995  ) כדי לדרבן את הנבחרת להציג יכולת שיא ולאחד את אזרחי המדינה, שחורים ולבנים, ולו לכמה רגעים של אושר, כפי שרק הספורט יכול לספק.

מהבחינה הזו אין כל חדש בסרטו של איסטווד. שימוש בספורט ככלי פוליטי לתיקון עוולות חברתיות הוא נושא ותיק בקולנוע האמריקני. אבל גם כשלא מחדשים, צריך לדעת כיצד להציג את הסיפור בפני הצופה. ואיסטווד עושה זאת נהדר.

צילומי משחק הראגבי, אולי הספורט הקבוצתי הממוסד האלים ביותר , פשוט מרהיבים. כשהמצלמה מצלמת מלמטה את ה”סקראם” הקבוצתי ( מונח בראגבי שפירושו התקבצות של שחקני שני הקבוצות תוך ניסיון לדחוף את היריבים הצידה ) , כשהיא מלווה את הכדור במעופו לעבר כיבוש ה”טריי” ( שער בראגבי ) , כשהיא מתמקדת בפניהם המיוזעות והפצועות של השחקנים, אפשר כמעט להרגיש את הכאבים הפיזיים ולהריח את המאמץ.

והספורט שזור כמובן בקשיים הפוליטיים המלווים את מנדלה, מבית ומחוץ, בדרכו לאחד את האומה הדרום אפריקנית תחת דגל והמנון חדשים.

לרוץ ולראות. לא תתאכזבו

עוד כמה הערות והארות על “אינויקטוס”:

  1. פרימן ודיימון לא היו מצליחים ללא צוות מסייע נהדר, גם אם אלמוני ברובו. איסטווד מצליח להוציא משחקניו, בכירים ומשניים, את המיטב.
  2. כמו בכל דרמת ספורט ראויה לשמה, אי אפשר בלי כמה רגעים של הומור. הבולטים שבהם- פרצופו המחייך של השחקן השחור היחיד בנבחרת הראגבי המרוח על מטוס הנוסעים, העקיצות ההדדיות בין המאבטחים הלבנים למאבטחים השחורים של הנשיא, ניסיונו של פרימן/מנדלה להמשיך לעבוד למרות התשישות שממנה הוא סובל. ויש רבים אחרים.
  3. יש, כמובן, גם רגעים מותחים ואף מלחיצים. הבולט שבהם- מטוס הנוסעים השועט לעבר האיצטדיון ביום משחק הגמר.
  4. איסטווד נמנע כמעט מלהתייחס לבעיות המשפחתיות של מנדלה. הוא מזכיר בשני משפטים את העובדה, שהנשיא מתגורר בנפרד מרעייתו ויני, ומציג סצינה טעונה בינו לבין ביתו המרוחקת.
  5. הסצינה המרגשת ביותר, בעיניי- נבחרת הראגבי מגיעה לשכונת עוני של האוכלוסיה השחורה, מתקבלת בחשד על ידי הילדים אך מהר מאוד נהנית ומשחקת עימם ראגבי רחוב.
  6. דווקא סצינת הביקור של פרנוסאה פינאר וחבריו בבית הכלא, שבו הוחזק מנדלה, והכניסה לתא הקטן שלו, איכזבה אותי. איני יודע לשים בדיוק את האצבע על הסיבה, אבל לא התרגשתי מספיק.
  7. הסרט נמשך כשעתיים אולם הוא כל כך סוחף, עד שפשוט אינך מרגיש את הזמן עובר. והפעם התקבצנו ארבעה צופים עייפים אחרי יממה מתישה במיוחד ( פופ טארטס אחרי לילות אפופי אבק ומעוטי שינה, הלר אחרי סיור בגבול מצרים, רייף ונטלי אחרי יום עבודה מפרך ) , אך יצאנו מההקרנה רעננים ומאושרים.

Check Also

יח”צ: גינדי, ZOOM ודביר ויעל

גינדי TLV ביוזמה מרעננת לימי הבידוד מציעה פעילות ZOOM ייחודית ואינטראקטיבית עבור דייריה    גינדי …

No comments

  1. migrenaboy

    טוב, זה נראה כאילו ראינו שני סרטים שונים.
    אני מעריך מאוד את דעתך ולרוב השקפתינו דומה אבל
    זה סרט קלישאתי שמספק קלישאות זולות ומזלזלות בצופה כל כמה דקות.
    (ראה סצינות משחקי הראגבי עם הסלואו מושן המאולץ והארוך מדי, או הסצינות עם המנקה של משפחת פינאר והכרטיס הרביעי, או הסצינות עם המאבטחים)
    בקיצור בזמן ההקרנה צחקתי כמה פעמים בקול רם(בקטעים “מרגשים”) מרוב המבוכה.
    יצאתי עם הרגשה שהזקן המהולל(ובצדק) התרכך מאוד.
    דווקא בקלישאת המתאגרף(ת) הוא שיחק אותה, חבל אההה…וגם יש סרט מאוד דומה בשם ובעלילה (חוץ מהקטע של מנדלה )- אינווינסיבל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.