יום שני , יוני 25 2018
Home / כללי / לחטוב עצים
לחטוב עצים, מאת תומס ברנהרד

לחטוב עצים

ספר חדש בספרייה של בבל

תומס ברנהרד | לחטוב עצים

 

פרטים:

* המהדורה העברית מוקדשת לזכרה של המתרגמת רחל בר-חיים

© Suhrkamp Verlag Frankfurt am Main 1984

© בבל ומשכל, 2017

דאנאקוד: 462-440

שם מקורי: Holzfällen; Eine Erregung

מס' עמודים: 204

מחיר קטלוגי: 88 ₪

תרגום מגרמנית: רחל בר-חיים

עריכת תרגום: רוני מאירשטיין

תודה מיוחדת ל: אנה בירקנהאור

סדר ועטיפה: סטודיו דרום, מדלן כהן

עורך הסדרה: שרון רוטברד

 

לאחר ״הטובע״ ו״מייסטרים דגולים״, הוצאת בבל גאה להציג את הרומן השלישי בטרילוגיית האמנויות שכתב הסופר האוסטרי הגדול תומס ברנהרד בעשור האחרון לחייו.

רחל בר-חיים, שתרגמה גם את שני הספרים האחרים בטרילוגיה, הספיקה להשלים את תרגום את הספר לפני מותה ממחלה קשה בשנת 2013. המהדורה העברית של הספר מוקדשת לזכרה.

בדומה לשני הספרים הראשונים בטרילוגיה, גם כאן שוטח ברנהרד בפני הקורא מונולוג זועם, אינטנסיבי וסוער. בעוד ש״הטובע״ הוקדש למוזיקה ו״מייסטרים דגולים״ לאמנות הציור, הרומן ״לחטוב עצים״ עוסק באמנות התיאטרון.

עלילת הרומן מגוללת את הרהוריו של המספר בן-דמותו של ברנהרד, שלאחר שהות בת שני עשורים בלונדון חוזר לווינה ונקלע בנסיבות מצערות למפגש חברתי עם דמויות שהכיר בעבר.

בעת יציאתו עורר הספר מהומה גדולה בעולם התרבות האוסטרי בשל העובדה שניתן היה לזהות כמה מהדמויות שהופיעו בספר, שאותם תיאר ברנהרד באופן  לא-מחמיא.

 

גב הספר:

בעודו יושב על כורסה גבוהה בדירתם המפוארת של בני הזוג אוורסברגר שבווינה, נזכר המספר, סופר אוסטרי שחזר לא מכבר לווינה אחרי שנים ארוכות בלונדון, איך האוורסברגרים, שהוא אהב לפני שלושים שנה ואחר כך שנא אותם, תפסו אותו ברחוב כדי לבשר לו על התאבדותה של ידידת נעוריהם המשותפת יואנה, ובאותה ההזדמנות להזמין אותו ל"סעודת ערב אמנותית" שהם עורכים מיד אחרי הלוויה לכבודו של שחקן הבורגתיאטר שיגיע בתום הופעתו בהצגה ״ברווז הפרא״.

בתפריט סעודת הערב האמנותית: שמפניה, מאפים מלוחים, מרק תפוחי אדמה, דג כידון אמיתי מאגם בלטון שבהונגריה, וכן תיאטרון שלם בכיכובם של חברות וחברים מהעבר, דחלילי האמנות הווינאית ופסאודו–אמנים, ממשיכו של וברן ורעייתו העשירה, וירג'יניה וולף הווינאית, גרטרוד שטיין האוסטרית וכמה ניצבים צעירים.

 

שבחים לספריו הקודמים של תומס ברנהרד שראו אור בספרייה של בבל:

על ״הטובע״

"מן הקריאה בספר הזה, הרותח, עולה אד, עד שאי אפשר להחזיק אותו ביד והוא גורם לקורא לקפץ מכאן ולכאן, ולפעמים ממש אין ברירה אלא לתת לו ליפול, שלא ניכווה."

(לירז אקסלרד, YNET)

 

"לאורך כל הספר מנסות שלוש הדמויות הללו להכניע את חוסר האונים שלהן. וכל אחת מהן מתמודדת עמו בדרך פרטית משלה: יש מי שמתאבד, יש מי שדועך מולו לאט לאט ויש מי שהוא בר מזל והתמודדות שלו מקוצרת על ידי הגורל. ומה עם תומס ברנהרד עצמו? כיצד הוא מתמודד עם חוסר האונים העצום הזה? הוא עושה את מה שעשה תמיד: כתב יצירה ספרותית מבריקה." (יוסי סוכרי, הארץ, מוסף ספרים)

 

"ברנהרד מהפנט, ממכר באמצעות אנרגיה שאינה ניתנת לתיאור."  (איל מגד, למרחב, מקור ראשון)

 

"מונולוג קודח, זועם, קודר, מיואש, מוסיקלי להפליא…המונולוג גדוש חזרות אובססיביות, המגרדות את מקום הפצע שוב ושוב. החזרות האלה אינן משעממות לשנייה. הן מסממות, נרקוטיות. התוקפנות של הטקסט העז הזה אוכלת כל: את המספר, את ורטהיימר, את גולד, את הקיום. אוכלת ושוב פולטת אותם על מנת ללעוס אותם שוב."

(אריק גלסנר, מקור ראשון)

 

"מסע אובססיבי לתוך מיגרנה ספרותית משובחת…'הטובע' בסופו של דבר הוא ברנהרד למתקדמים." (עמיחי שלו, אתר קשתות)

 

״הצלב הנוצרי וצלב הקרס הנאצי היו בספריו של תומס ברנהרד לשתי הבשורות האיומות של היבשת האירופית. בזעמו נגד 'הרוח הגרמנית הפושעת', לא היסס להציע שוב ושוב לגרמנים או לאוסטרים 'לארגן התאבדות המונית' כדי לשים קץ לבושה." (לוראן כהן, ארץ אחרת)

 

על ״מייסטרים דגולים״

 

"מחשבותיו של איש בערוב ימיו, המתבונן בציור של איש זקן אחר, כפי שהן מסופרות על ידי אדם נוסף הנמצא באותו חדר במוזיאון ההיסטורי לאמנות בווינה: זו הסיטואציה המרכזית שסביבה רוקם תומאס ברנהרד יצירה ספרותית מובהקת, שלא תקרוץ לאף מפיק הוליוודי. אך הסיפור המהודק והתפניות המפתיעות מבטיחים מסע מעניין ואפילו מרגש, שראשיתו בזעם מתפרץ וסופו בחמלה אנושית גדולה."

(שירי צור, הארץ ספרים)

 

"מייסטרים דגולים נקרע בין המקום האישי, של ההתבוננות וההפנמה, המקום האינטלקטואלי שמונחה ע"י מחשבה ואינדיבידואליות – מקום של טבע ושל אושר – ובין המקום של הכלל, שמפר את הבלעדיות, שמחרב הכל – מקום לא טבעי ואומלל. ההמון הוא שמכתיר אמנים, הוא זה שקובע מה נחשב ומה לו, הוא זה שמכתיב מחשבה – ולפרט נותר רק להנהן. המספר של ברנהרד הוא בו בזמן שופר של ההמון, קול שנואם את דעת הרוב, וגם האנטיתזה של קול זה: קול הנגד, שחושב בעצמו ולמען עצמו." (אדר זיו, בלוג A-Z)

 

"הגדולה של ברנהרד היא שהוא כותב שיר רוקנרול סוחף ללא-הרף בן שלוש שעות (זמן הקריאה בקירוב) – ואת זה לא מסוגל לעשות אף אמן רוקנרול שאני מכיר."

(אריק גלסנר, מבקר חופשי)

 

"הוא כל הזמן רוטן, נרגן, הוא לא מרוצה מדבר, הוא ההיפך הגמור ממה שקרוי במקומותינו "חשיבה חיובית". הו לא, הוא לא חיובי כלל וכלל. אבל בנרגנות המתמדת שלו, בחוסר הנחת שלו, בהרסנות הגמורה שלו, יש משהו מענג, מזכך. הוא אולי היה נחרד לקריאת הדברים האלה, אבל ברנהרד מציע לנו (שלא בטובתו?) קתרזיס." (חגי דגן, הארץ ספרים)

 

"וכך בתום הקונצרט המסחרר – ברנהרד כותב מוסיקה יותר משהוא כותב פרוזה – נותרים על במה המאפילה אנשים שכנגד הבדידות הנואשת נאחזים בהרגלים הקטנים והסנוביים שלהם, בהתנשאות, בעליונות התרבותית, בגאונות הלא מובנת שלהם. משתלחים בהשפרצות אכזריות של ביטול כל הסובב, ובכך רק מנציחים עוד יותר את בדידותם, את סירובם לחיים. ומהווים כתב אשמה חריף יותר, נגד החברה שיצרה אותם ונמצאת באותו חוסר מוצא שבו הם מתקיימים. כתב אשמה שמצליח להכניס לכיס האלגנטי והמוקפד שלהם, את כל השטף המילולי הזועם, זה שכבר הספיק למתוח ביקורת כמעט על כל פרט ופרט ובתרבות, חברה, והמדינה בה צמחו, וממנה אינם מצליחים להתנתק." (שמואל הדס, אימאגו)

 

"הדיבור הרצוף של תומס ברנהרד עצוב ואפילו טראגי מתחת לפני השטח הדקים שלו, כשכבת קרח דקיקה על פני מים עמוקים, שכובד רגלו של ילד עלולה לשבור אותה ולהטביע אותו אם יעז לדרוך עליה." (רות אלמוג, הארץ תרבות וספרות)

 

"ניתן לדמות את עלילת "מייסטרים דגולים" לבנייתו של ארמון מראות, כל קיר מראה שנוסף לבניין, מגביר את ההשתקפויות ההדדיות, תוך שהוא שולל עוד חלק מהעולם החיצון. המדריך שמלווה אותנו בסיור הוא בן דמותו של האדריכל שבנה את מבוך המראות, אך הוא אינו יודע, כך מתברר לנו בערך במחצית הספר, שהארמון כבר נחרב, ואנו מסיירים רק בהשתקפויות של מראות העבר." (מוטי פוגל, עכבר העיר)

 

"כתב ייאוש, שמשלב זעם ותסכול, אך גם מפח נפש ותוגה של אדם המביט מזקנתו לאחור ובוחן את חייו ואת אמונותיו."(אילנה ברנשטיין, אתר העוקץ)


 

מספריו של תומס ברנהרד שראו אור בעברית:

בטון (הקבוץ המאוחד, 1991)

כוחו של הרגל (בית צבי, 1991)

אחיינו של ויטגנשטיין (עם עובד, 1996)

הלדנפלאץ: שני מחזות (שוקן, 1999)

מחיקה, התפוררות (שוקן, 1999)

ילד (המעורר, 1999)

המרתף, הימלטות (המעורר, 2002)

הסיבה, רמז (המעורר, 2002)

הטובע (בבל, 2006)

הנשימה, החלטה (גלריה דביר, 2006)

הקור, בידוד (גלריה דביר, 2006)

מייסטרים דגולים (בבל, 2010 )

לחטוב עצים (בבל, 2017)

 

ספרים בתרגומה של רחל בר–חיים:

היונה / פטריק זיסקינד (עם עובד, 1995)

האישה האיטרת; שעת התחושה האמיתית / פטר הנדקה (שוקן, 1997)

מדיאה: קולות / כריסטה וולף (שוקן, 1998)

ילד / תומס ברנהרד (המעורר, 1999)

אגנס / פטר שטאם (כרמל, 2001)

המרתף: הימלטות / תומס ברנהרד (המעורר, 2002)

הכופר מסואנה / גרהארט האופטמן (כרמל, 2003)

המשפט האחר: המכתבים של קפקא אל פליצה / אליאס קנטי (עם עובד, 2003)

בלבול השפות בין המבוגרים לילד / שנדור פרנצי (עם עובד, 2003)

החיים והספרות / מרסל רייך–רניצקי (דביר, 2004)

פרופסור ליכטנברג מאוהב / גרט הופמן (כרמל, 2004)

בהילוך של סרטן / גינטר גראס (זמורה–ביתן, 2004)

הטובע / תומס ברנהרד )בבל, 2006)

במדרון / מרקוס ורנר (מטר, 2006 )

הקור: בידוד / תומס ברנהרד (גלריה דביר, 2006)

הבן האובד / הנס–אולריך טרייכל (אחוזת בית, 2007)

כלום לא נראה באופק / ינס רהן ( בבל, 2007)

אישה, דירה, רומן / וילהלם גנצינו (בבל, 2008 )

תרבות, דת ויהדות / זיגמונד פרויד (רסלינג, 2008) עם נועה קול

בית הגן / תומס הורלימן (כרמל, 2009)

מייסטרים דגולים: קומדיה / תומס ברנהרד (בבל, 2010)
שבע שנים / פטר שטאם (כינרת זמורה ביתן, 2011)
טעם גרעיני התפוח / קתרינה האגנה (מטר, 2011)
קומדיה בסולם מינורי / האנס קיילסון (כתר, 2011)
המלך הזקן בגלותו / ארנו גייגר (כרמל 2013)

לחטוב עצים / תומס ברנהרד (בבל, 2017)

 

בדוק גם

תחנה אחת-עשרה

‪"'תחנה אחת-עשרה' הוא הספר הטוב ביותר שקראתי השנה. הוא נמצא הרבה מעל לכל הספרים האחרים …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *