אפי טריגר – פופ טארטס תרבות אמריקאית | טלויזיה | קולנוע | ספרים | פוליטיקה אמריקאית
את הספר החותם את טרילוגית מילניום התחלתי לקרוא מייד עם סיום הספר השני.
ככה זה כש"הנערה ששיחקה באש" מסתיים בקליפהאנגר אדיר, כאשר ליסבת פצועה אנושות, גורלו של סלצ'נקו אינו ברור, ובלומקוויסט מגיע כדי להציל את המצב.
ועכשיו- קלקולונים היסטריים מהספר השלישי, אז אם טרם קראתם אנא הפסיקו את העיון בפוסט הזה מיידית!
ממשיכים.
משהו מוזר קרה לי, אחרי עשרים העמודים הראשונים של "הנערה שבעטה בקן הצרעות". לאות השתלטה עליי והתקדמתי בספר בקצב איטי הרבה יותר מבשני הספרים הראשונים.
אין ספק- המבקרים שקבעו כי הספר השלישי הוא החלש בטרילוגיה , צדקו. משהו בהרפתקאות הפנטסטיות שפקדו את ליסבת וקאלה בלומקוויסט כבר מרגיש עייף.
זאת על אף שהסופר מציג המון המון דמויות חדשות, "משחרר" את הרוצח הענק רונלד נידרמן, ושוב משתמש בטריק מהספר השני- הרצח המפתיע של דמות שמצטיירת כמרכזית בסיפור העתידי. בספר השני חוסל העורך דין הסדיסט נילס ביורמן, בספר הזה מצא סלצ'נקו את מותו מהר מאוד.
הסיפור המוזר של ליסבת סלאנדר מתקרב אל סופו, כשמתברר שהאנשים שגרמו לאישפוזה הפסיכיאטרי בגיל 13 ולהכרזה עליה כעל חולת נפש מנסים לסגור איתה את החשבון, בניסיון להגן על עצמם.
הם מכנים את עצמם "הסקציה", ארגון חשאי בתוך המשטרה החשאית של שבדיה, שעושה רושם כי הסופר משתדל מאוד לשמור על כבודה.
אבל חברי "הסקציה" לא לוקחים בחשבון את מיכאל בלומקוויסט, שממשיך להגן על ליסבת ולפעול למען רווחתה, על אף שדחתה אותו מעליה וסירבה לכל קשר איתו.
ובינתיים ליסבת מחלימה מפציעתה האנושה, ומבינה שאין לה ברירה אלא לשתף פעולה עם מאמציו של העיתונאי האמיץ.
בלומקוויסט ניחן בחוש נדיר לנחש את כל צעדיהם הבאים של אויביו, גם אם הם מגלים אוזלת יד מפתיעה כאשר מדובר בסוכנים חשאיים. בכלל, עושה רושם שנקודת החולשה העיקרית של הסיפור היא התפרים הגסים שבהם נתפרה עלילת הקונספירציה, שהעיבה על חייה של ליסבת.
ובכל זאת, ככל שהספר מתקדם, ומיכאל וליסבת צוברים עוד ועוד חסידים ומשתפי פעולה, רמת האקשן עולה.
כמה מאות עמודים לקראת הסוף כבר ברור, שליסבת ומיכאל ייצאו כשידם על העליונה, סוג של "הפי אנד", אבל הקורא מסתקרן כיצד יושג הניצחון.
בסופו של דבר, יותר מבספרים הקודמים, ליסבת משתמשת בכישוריה כהאקרית- על כדי לסייע למאמץ המלחמתי.
הזיכוי שלה מכל ההאשמות הוא קתרזיס נפלא לקורא, ותחושה כיפית של "ניצחנו את הרעים" השתלטה עליי במהלך קריאת הסוף המוחלט בהחלט של הסיפור.
לא יכולתי שלא לחוש קצת רוגז על החורים הגדולים בעלילה. הזכרתי את החובבנות המדהימה של חברי "הסקציה", ואת העובדה שמיכאל היה תמיד צעד אחד לפניהם. לכך תרמה גם התכנית הכביכול מבריקה של ארנסט גולברג להתנקש בחייו של סלצ'נקו. הוא שלח מכתבי איום לכל מיני משרדי ממשלה כדי שיכירו בסיפור הכיסוי שמדובר באדם זקן ותמהוני השונא את המשטר.
אבל מהר מאוד הבנתי את הבעייתיות בתכנית הזו- כל מכתבי האיום נשלחו באותו היום! כל בלש חובב אמור היה לראות, שמשהו פה לא בסדר, ולא להאמין שמדובר באזרח שמטריד את הרשויות כבר שנים. למרבה התדהמה ההבנה הזו נופלת על כמה מבלשי המשטרה בשלב מאוחר מדי.
חלק מדמויות המשנה, שמאוד חיבבתי בספר הקודם, נזנחות כמעט לחלוטין בספר הזה- בראשן בלשית המשטרה סוניה מודיג והרוצח הענק הבלונדיני נידרמן.
ולסיום, לאחר הזיכוי של סלאנדר, לא התאפק הסופר ושם בפיו של מיכאל את המסקנה, שעדיף היה להותיר לקורא להגיע אליה לבד: בסופו של דבר לא מדובר כאן בסיפור על קונספירציה חשאית ורמיסת החוקה השבדית, אלא על אלימות אכזרית נגד נשים, ואישה אחת שיצאה כשידה על העליונה.
ולמרות ההסתייגויות האלה, הספר כן צובר תאוצה , כאמור, עד לסיומו. והעובדה שסטיג לרסון מת ולא יוכל לספק לנו עוד ספרי מתח מקוריים כדוגמת טרילוגית המילניום אפילו קצת מעציבה אותי.
